גם אני חושבת שאין סיבה לדאגה מיותרת, אבל רוצה להפריד בין שני המימדים שדרורית ציינה, שאכן עשויים להיות הגורמים להתנהגות של ביתך: היפרסנסטיביות (רגישות יתר) וטמפרמנט.
יתכן ולבתך קיימת רגישות יתר למגע, הגורמת לה להרתע מחיבוקים והתכרבלויות שכאלה. אני אנסה לתת לך עוד כמה כיוונים אפשריים על מנת לבדוק את העניין: האם היא נרתעת מחומרים דביקים (צבעי ידיים, בצק, בוץ), האם היא לא אוהבת מרקמים מסוימים של מזון (לרוב קשים), האם היא נמנעת מללבוש בגדים מסוימים, האם היא לא נהנית ללכת יחפה על סוגים שונים של משטחים (דשא, חול וכו')? אם אכן מדובר ברגישות יתר למגע, זה משהו שניתן, אם באמצעות טיפול או באמצעות הדרכה מקצועית שתינתן לכם, לעזור לה למתן אותו.
המימד השני עליו דיברה דרורית הוא הטמפרמנט. הוא יכול להיות קשור לרגישות יתר למגע, אבל לא בהכרח. כמו שישנם אנשים יותר "מחבקים" ופחות "מחבקים", כך גם ישנם ילדים שיותר ופחות נהנים מהפגנה עזה של רגשות או פחות נהנים לעשות זאת בעצמם. כמו שכתבו לך כאן פשפשית ודרורית, זה גם יכול להיות דבר מאד דינמי שמשתנה במהלך החיים. גם אני יכולה לתת לך דוגמא אישית. ביתי, בת שנה ושמונה חודשים, היתה מאד מאד לא מתחבקת עד סביבות גיל שנה וחודשיים, ומאז (כשנגמלה מהנקה, אגב... צרוף מקרים או לא, אני לא יודעת...) התחילה מאד להנות מלחבק ולהתרפק עלינו. א-ב-ל, בפירוש ניתן עדיין לזהות אצלה את הטמפרמנט המאד מסויים שלה. גם היא לא מאילו שרצים ישר עם חיוך ענק על הפנים ונופלים לזרועות המבוגר, יש בה, כאילו, משהו טיפה יותר "מחוספס" וזאת היא. לזה בדיוק אני מתכוונת כשאני מדברת על טמפרמנט.
אז שווה לנסות לחשוב על זה ולהפריד בין שני המימדים הללו. מה ששייך לה - הוא שלה, וישתנה, או לא, יחד איתה במהלך הזמן. ומה שיכול להיות שדורש תשומת לב ואולי טיפול - שווה בדיקה. בכל מקרה, הייתי הולכת איתה, בקצב שלה, ובכל העדינות (אבל עם הרבה חום ואהבה) שנדרשת לה על מנת להנות ממגע ומהביחד.
אוף... סליחה על האורך, מקווה שעזרתי במשהו...
|
תוכן התגובה:
|
