שלפני איזה שנה צבענו את החדר של ליאם והשארנו אותו לשעה אצל השכנה, שתי קומות למעלה. השכנה הייתה בחורה צעירה ומקסימה שמתה על ילדים בכלל ועליו בפרט ותמיד שמחה לשמור עליו וגם היה לה כלב. אמנם אמסטף אבל עם אופי של פודל וסופר מאולף וממושמע שתמיד נראה שמח לראות את ליאם. בכל אופן, בעודנו צובעים, תקפה אותי פתאום חרדה איומה שהכלב תוקף את ליאם. ניסיתי להגיד לעצמי שזה שטויות, שהרי הוא כלב מקסים ומאד מחונך והשכנה עם ליאם והיא אחראית והכל אבל כלום לא עזר. בראש עבר לי סרט מזעזע והמחשבה שלעולם לא אסלח לעצמי. המשכתי לצבוע אבל המראות והחרדות פשוט לא הרפו... אחרי 20 דקות של סיוטים זרקתי את המברשת, הודעתי לאמיר שאני עולה לקחת אותו וכך עשיתי. אמרתי לשכנה החמודה שכמעט סיימנו לצבוע ולקחתי את ליאם שהיה (כמובן ולשמחתי הרבה) בריא, שלם ומאושר.
אז מור - כניראה שהחרדות הן חלק בלתי הפיך מהורות וככה זה. לא פראנויה אלא פחד שיקרה משהו לדבר הכי יקר לנו בעולם וזה ממש לא ראציונלי ולא קשור לזה שהגן מקסים והגננות נפלאות. את נורמלית לגמרי ואני שמחה, דרך ההודעה שלך, לגלות שגם אני נורמלית (-:
|
תוכן התגובה:
|