גם אני גם אני. לא פעם פתחתי פה הודעת "האם אני נורמאלית"? והתשובה היא (מסתבר) כן. אי שפיות נורמאלית.
השיא היה כשהסתובב אנס פה, בנס ציונה. מיה היתה בת חצי שנה בערך. הסתובב אנס. ואני פחדתי. פחדתי, שאטייל איתה בעגלה, ומישהו יגרור אותי לשיחים וישאיר אותה לבד, בוכה ולא מבינה לאן נעלמתי. ברור שהעובדה שיאנסו אותי לא היא שהלחיצה אותי. אלא התמונה של מיה, בוכה, לא מבינה. למעשה זה אחד הפחדים שהכי מעסיקים אותי- ילד בוכה, צורח, חסר אונים, ואני לא יכולה להגיע אליו (כי עושים לי משהו רע או קרה לי משהו, אבל למי אכפת ממני?).
ועוד פחד גדול הותיר בי הסרט "בחירתה של סופי", שלדעתי צריך להיות אסור לצפייה ע"י אמהות לשניים ויותר.
וחוצמזה, כל פעם שהיא או הוא לא איתי, אני ממציאה תסריטים שהתסריטאי הכי דגול בעולם לא היה מעלה על דעתו. לא מסוגלת להעלות אותם על הכתב אפילו.
וכמו רונה... חייבת לספר- אתמול כאב לי הגרון. קצת כאב, ככה כמה שעות. מה נראה לכן? במוחי כתבתי מכתבים לילדים שלי... שכשיגדלו ידעו כמה אהבתי אותם לפני שהחיידק הטורף לקח את חיי והפריד אותי מהם. והדמעות היו אמיתיות, שלא כמו השורות המדומיינות של המכתב שלא נכתב...
כמה כואב לאהוב באמת.
תמי.
|
תוכן התגובה:
|