ואני עדיין לא בטוחה מה אני עומדת לכתוב. מה שאת מתארת נשמע נורא מורכב ואני גם מסכימה עם אלו שכתבו לפניי שחושבות שעלייך להיות קודם כל שלמה עם דרך החינוך שלך כאמא ולא לחפש אישורים וחיזוקים מאמך (וזה קשה!) כי נשמע, בין השורות, שאת כן מצפה לקבל אישורים כאלה.
תראי, אני חושבת שכולנו חיים תחת ביקורת כזו או אחרת מצד ההורים שלנו. לי אישית יותר קל עם ההורים שלי כי אני יודעת איך לעצור את הדברים עוד לפני שהם מתחילים. עם ההורים של בעלי, לעומת זאת, הרבה יותר קשה לי. גם הם אנשים שקשה להם מאד לפרגן אבל קל להם מאד לבקר. גם אני נפגעתי מהם לא פעם ולא חושבת שאי פעם שמעתי מהם מילה טובה על משהו. בהתחלה הייתי נכנסת איתם לויכוחים ולא היה עם מי לדבר, מצפה מבן זוגי שיסתום להם את הפה ונכנסת איתו למריבות... זה היה פשוט מילכוד 22 של ציפיות, אכזבות, כעסים ומריבות (עם בעלי).
אני אישית כן מאמינה בלהוריד את מינון הפגישות והביקורים. אם את מרגישה שנוכחותה לא עושה לך טוב - נסי לראות אותה במנות קטנות או פשוט לתת לה להיות עם הנכדים בלעדייך. בקשי מבעלך שלא יזמין אותה לארוחת ערב אם לא מתאים לך והתחילי לשים גבולות. נכון, זה עצוב והיית רוצה שדברים יהיו אחרת, אבל כרגע את צריכה לדאוג לבריאות הנפשית שלך בראש ובראשונה!
ומסכימה עם קודמותיי לגבי חשיבות טיפול. עם אמא שלך או לחוד. אמא זה נושא מאד טעון ומשהו שכדאי שתתיעצי עליו עם מישהו בשבילך ובשביל ילדייך. ואגב, יש לי חברה עם אמא בדיוק כמו שאת מתארת. הן הלכו יחד לטיפול במשך כמה חודשים ודברים השתפרו מאד ביניהן. זה עדיין רחוק מלהיות מושלם אבל בהחלט יותר טוב. אמא שלה למדה לכבד את חיי חברתי והחלטותיה וחברתי למדה לקחת את הביקורת בצורה אחרת.
בכל אופן, נשמע לא קל ומקווה שתמצאי את הדרך הנכונה לפתור את זה. חג שמח! ליאורקה.
|
תוכן התגובה:
|