כמו שאמרה אורנה דן בחוכמה, עזבי אותך עכשיו מכשלון. ושום דבר הוא לא לחינם. בטח לא עכשיו. כי דברים קורים וקורים באמת וצריך להתמודד עם זה.
לפעמים, במצבים קשים, לפני החלטות בלתי אפשריות (מבחינתי) אני מקווה שמשהו חיצוני 'בלתי תלוי' יביא שינוי, יחייב שינוי. קורה לך? נסי לדמיין אותו, את המשהו הזה, לחשוב ולצעוק (באוטו לבד, בחדר סגור) איפה באמת היית רוצה להיות? בסוף התהליך הקשה הזה. אולי תוכלי לכוון את חייך לשם בעצמך? עם כל הפחד. ביחד או לבד. נראה לי שלאן שלא תסתכלי כרגע, כל כיוון שלא תשקלי, זה ייראה מפחיד. גם הלא ידוע, וגם הידוע והמוכר.
נכון, רגעי משבר הם לא הזמן האידיאלי לקבל החלטות מסוג זה. אבל, לפעמים זה בדיוק הזמן שבו הדברים הכי אמיתיים באים לידי ביטוי באופן הברור ביותר. ואי אפשר, פשוט אי אפשר להתעלם מזה.
האם זכורים לך ימים טובים ביניכם שאותם ניתן לנסות לשחזר, שאליהם היית רוצה לחזור? האם מכאן נובע הרצון שלך שדברים יסתדרו איתו? רוצה להלחם עליו? רוצה החוצה?
זה לא צריך לקרות מיד ועכשיו. יש זמן. אז מה אם יש גן חדש, אז מה אם מתחילה שנה בארץ? אי אפשר הכל ביחד. קחי אויר. שבו ודברו ודברו ודברו. בלי האשמות, בלי לערב תחושות כשלון. מה אתם עושים ואיך אתם עושים את זה? זה חשוב יותר מלהוכיח את עצמך בעבודה חדשה! זה חשוב יותר מלהצדיק את הצעד שעשיתם ועכשיו אתם לא כ"כ בטוחים. בטוחה שהילדים בראש סדרי העדיפויות של שניכם, גם אם הביטוי לכך במציאות שונה בינך לבינו. משוכנעת לכן שתצליחו להקדיש לתהליך שאתם צריכים לעבור את כל כולכם. לאיזה כיוון שהוא לא יקח אתכם.
נסי לא לפחד. קחי לך את חייך בחזרה. אח"כ תמצאי אהבה, חדשה או ישנה, אח"כ תוכלי להיות רזה, או יפה בעיני עצמך. את תהיי בסדר.
מצטערת שיצא מבולבל ומרוגש. אם הגזמתי - סליחה. מחזקת אותך. שתפי כשתצטרכי, אם תרצי...
חיבוק, מ
|
תוכן התגובה:
|