זה לא שהם ר צ ו להציג מסר כזה ולעודד את קיום המסרים הבעיתיים , (כל המסרים שדיברת עליהם) אלא להיפך- כמו שכתבה אסנת , וכמו שאני הרגשתי במהלך הצפייה בכל העונה - שהמציאות הזו, היא כ"כ מתסכלת, כ"כ צריכה (יכולה?) להיות אחרת. עד כדי כך שהלכתי להתקלח, לישון וקמתי - אחרי הפרק האחרון אתמול, וזה לא יוצא לי מהראש - העצבות הזו שהכתה בי, התסכול המייאש משהו, של המציאות שבה אנשים - מכל מיני מגזרים "מנוגדים" נקרא לזה, לא מצליחים להתגבר על הפער, שנמצא אך במרחק נגיעה לכאורה: חוץ מסיפור האהבה הבלתי אפשרית שסמרכז הסדרה, גם - נטשה הרוסיה שלא מוצאת את עצמה בישראל, היהודים העולים החדשים החילונים מול משפ' ברמן החרדית (והחברות בין האבות ובין האמהות היא אכן לכאורה גישור על פער, אבל לא באמת, או לא מספיק), החוזר בתשובה -לכאורה אקט שכל החרדים מעודדים אותו ומנסים להחזיר אנשים בתשובה - אבל בפועל החוזר בתשובה הוא "סוג ג'" בבני ברק ועוד. התסכול הגדול: שעל כתפיה הצעירות והצנומות של רוחל'ה נישא צער העולם כולו - עולמה שלה, בכל אופן. בנישואיה למי שאינה אוהבת , בחתונה עצובה וצורבת, מוטל עליה לתקן במעט את ההפלה (השלישית) שעברה אמה, את דכאונו של האב, את נישואי אחיה העתידיים ואת כבוד המשפחה כולו. סליחה על הקונוטציה שעולה לי עכשיו, למגזר אחר ששומר באופן מאוד אכזרי על כבוד המשפחה. כמעט קשה לי להצביע על הבדל...:-( .העצב הזה, שאני מאמינה שנשאר אח"כ עם כל צופי הסדרה, הוא מה שחשוב - לדעת שזו מציאות עגומה, צורמת, לא טבעית. ואולי משהו ישנה פעם? אגב, נורא מסקרן אותי איך מרגישים החרדים שצפו בסדרה בסתר. היחידה שעשתה מעשה קטן לקראת חרות היא דווקא איטה, החברה של רוחל'ה, שבסוף אומרת שהיא לא חוזרת לבעל המכה שלה בברוקלין. בכל אופן, דיון נהדר.
|
תוכן התגובה:
|