כמו שאמרו לך בחודש החולף - בסוף כולם יוצאים :) ולגבי חשיפה למיקרובים - אני בחודש הראשון לא הגעתי עם הצאצא הדנדש לגן של הגמד מאימת המחלות. בגיל חודש הגמד היה חייב סיבוב דאווין, וכך לקחתי את גולי השכם בבוקר (לפני שכל המנוזלים הגיעו לגן, השכם השכם) במנשא מתחת לשכמיה - סימנתי וי על המשימה וסגרנו ענין לעוד שבועיים-שלושה. בבית גילו התחשבות והזמינו את הגמד לחברים (במקום נהירה המונית אלינו הביתה, כרגיל...) זמני השינה של גולי הכתיבו גם הם מרחק סביר מהגמד, שהרי לא הגיוני להעיר אותו כדי לעשות לו שניים ורבע פרצופים... הגמד, כל עוד היה בריא, הותר לו לנשום ליד גולי. כל חשש הכי קטן למיקרוב, יושמה תכנית ההתנתקות (לזמן מוגבל). בינתיים חחחחחחחחחחחחחטטטטטטטטטטפו, עברנו ללא ביקור מיותר במיון ילדים בשל עניני גולי. ואכן ילד שני זה הרבה יותר סבוך. אצל הגמד פשוט אסרתי על ילדים להכנס אלינו הביתה (ובוודאי שעל מבוגרים חולים). הערתי לכל מי שנגע בכפות הידיים ובפנים של הגמד (מקסימום בכפות הרגליים תחת השגחה קפדנית), לא הוצאתי מהבית (למעט מקרים חיוניים ממש). אי אפשר להמשיך עם התנהלות מטורפת כזו בילד שני ואילך, גם אם מאוד רוצים...
|
תוכן התגובה:
|