בחופש הגדול האחרון הייתה לנו קייטנת אמא של חודשיים לארבעה ילדים. הנטייה המזדמנת שלי לצרוח עליהם - בייחוד על הגדולה - התגברה, והרגשתי איום כמו שאת מרגישה. לפעמים התחלתי לצרוח דווקא מתוך איזו מחשבה לא-ממש-חכמה, שחשוב להבהיר לילדה את חומרת המעשים שלה, ושאם תראה עד כמה אני כועסת - זה יועיל. כמובן שזה טיפשי, כי טון שקול יעביר את המסר טוב הרבה יותר.
החלטתי לייסד לעצמי מערך טיפול התנהגותי. זה נשמע אולי מגוחך, אבל זה דווקא עבד יפה: הקצבתי לעצמי מראש 4 ש"ח ליום (לפי מספר הילדים), ובסוף כל יום צייננתי לעצמי כמה מתוך זה מגיע לי לפי ההתנהגות שלי באותו יום. היו רגעים, שהתפרצתי וכעסתי ותוך כדי הצעקות הזכרתי לעצמי, שיורדות לי נקודות, ועדיין אמרתי לעצמי, שאני כ"כ כועסת שלא אכפת לי, אבל ברוב המקרים זה עזר מאוד להעלות את המודעות ולעצור בזמן. את הסכום ש"תרוויחי" בפרק זמן מוגדר ייעדי לשעות בייביסיטר, לספר שאת רוצה, לבגד או כל פרס שווה אחר.
זה מביך לספר את זה, אבל אני מקווה שיעזור במשהו, לפחות כיוון מחשבה. אין ספק שקשה להיות עם ילדייך הקטנים שעות רבות. מבחינתי, הקשיים של ההתמודדות עם מריבות ביניהם, עם בעיות משמעת וכיו"ב גדולים ושוחקים בהרבה מהתובענות של הטיפול הפיזי.
|
תוכן התגובה:
|