סבתא הדסה נפטרה לפני חמש שנים בשיבה טובה. עכשיו אמא שלי ואחותה דאגו להקלדת מכתביה לסבא שלי, ואני קוראת את כל 200 העמודים האלה, ואני נרעשת כולי. אמיתי עובר קפיצת גדילה (שלושה חודשים!), ואני כבר יומיים מיניקה ומיניקה וקוראת וקוראת וקוראת.
סבא שמריה נהרג בגיל 54, לפני כמעט 40 שנה. בסוף שנות ה-30 הוא נשלח לאירופה במסגרת המוסד לעלייה ב' ועבד שם כסוכן חשאי במשך שנתיים, קנה ואירגן אוניות מעפילים. היא חיכתה לו כאן עד שובו, הבריטים חיפשו אחריו והם חיו בזהות בדויה בקיבוץ אחר, ושם גם נולדה אמא שלי. בהמשך, אחרי שנולדה אחותה, הוא נסע לשליחות נוספת באירופה, לעוד שנתיים וחצי. מכאן יובן למה יש כל כך הרבה מכתבים, אבל התמונה שעולה מהם מהממת אותי. חשבתי שידעתי, ומה ידעתי. על האהבה המדהימה ביניהם, על האינטימיות והחשיפה, על החיים הקשים של אשה צעירה (ויפהפיה, ולבד) בקיבוץ (בית השיטה), על תנאי החיים הלא אנושיים, על שיטות החינוך המזוויעות. אני מוסיפה כאן עוד מכתב אחד על תחילת האימהות. אגב, אין לי הסבר למה היא כתבה לו מבית החולים ואיפה הוא היה, כי אני יודעת שהוא כן היה אז בארץ.
בשמת - אם להמשיך את הסמליות - 24 שנים אחרי המכתב הזה, בי"ח אלול (1964) סבא שלי נהרג בתאונת עבודה בקיבוץ. ונועה - האם תשימי בשמי באתר שלך? תודה... שמחה ונרגשת לגלות שזה נוגע גם מעבר להכרות האישית. חמוטל.
יום ה', כ'א באלול הנה, זה עתה, קמתי לראשונה (מהמיטה). למרות הקושי בהליכה, למרות סבוב הראש, למרות החולשה, - היתה זו שמחה גדולה. לקום, ללכת לבית-הכסא ולא להזקק לסיר האיום. לצאת קצת, לרגעים, מהאטמוספירה של הדבורים על לידה והריון, ותינוק, וקיבה ושתן. אח, לאבדון! האם רק מקרה הוא שנקלעתי לבין בחורות ונשים כאלה, או שבהכרח נהפכות כולנו למין יצורים שכל מעייניהם רק בדברים האחדים האלה. אך הנה יצאתי, ואני יושבת על המרפסת הנרחבה והנעימה, אם כי הישיבה בין שני כסאות (אחרת איני יכולה) אינה נעימה ביותר. יש לי חשק לכתוב לך על בתנו, על דורית הקטנה שלנו. הנה, זה כבר היום השלישי שאני מניקה אותה. וכאן אני חייבת לומר: יש פלאים בחוויה הזו. הנה, מטילים על ידי גוף זעיר, מחותל כולו, ורק הראש הקטן גלוי. אין כל תווי יופי בפנים. בעצם – גם לא קווי עדנה. רק רוך שבמגע, רוך של חתלתול קטון, חלש וצעיר. החולשה הזו, הזעירות הזו, חוסר כל תבונה זו – כל זה מחד גיסא. ומאידך – יצור זעיר שכזה – וכולו אינסטינקטים. הנה, פעירת הפה הראשונה, הביקוש אחרי השד. והמציצה – זו העבודה המסובכת, בעצם, והנה היא נעשית מיד, בשלמות כזו, ע"י יצור שאינו מבין עדיין מאומה, שאינו רואה עדיין דבר. הראיה – אכן – הראיה. הן יודעת אני, שרק לאחר שלשה שבועות מתחיל התינוק להבחין בין אור לחושך. עד אז הוא עיוור גמור. והנה, כבר ביום הראשון נתקע בי מבט מישיר כל כך, רציני כל כך. איני יכולה שלא להאמין שהנה היא בוחנת ובודקת את אמה, כשם שהאם בוחנת כל פרט קטן בה. היא מביטה ומביטה, מעבירה עין על כל תווי פני, בנחת, בישוב דעת. וזה מבדח כל כך, לדעת ברור, שכל זה רק תרמית, רק העמדת-פנים תמימה. ואני אוהבת אותה. פתחתי היום את חיתוליה. יש לה ידיים משונות. לא יפות. הרגלים – ודאי חסרות כל צורה. צואר אין לה כמעט לגמרי (אגב, כמו לך, כשאתה ישן, מכווץ, על צדך, וצוארך מתקפל בין כתפיך). פניה – הן ראית: אינם כעורים במיוחד, אבל אין בהם כל דבר שאפשר לכנותו יפה. ובכל זאת – אני כבר אוהבת אותה. אני כבר מחכה לשעת ההנקה, אני כבר מתוחה כשאני שומעת את הפעיה הקולקטיבית מדלת חדר התינוקות הנפתחת, ואני יודעת: הנה הם באים! ה"שלום" שאני אומרת לה עם בואה הוא חמים ורווי. מנין כל זה בא? חשבתי תמיד, שהלידה, הסבל, המכאוב, הם המולידים את האהבה. לעומת כל הייסורים באה ההצמדות הזו אל הגוף הזעיר, השלום, השכר המקווה. אך אני איני חשה בקשר הזה כלל. הלידה, על כל מוראותי, עדיין מרחפת לפני הרבה מאד, עדיין אינה מניחה לי לישון בלילה כראוי. אך מה קשר לכל הכיעור והלכלוך והסרחון הקשורים בלידה, עם הגוף המקומט והרך הזה, אשר כל מגע בו מחייב נטילת ידיים מוקדמת בליזול? בתנו, בתנו הקטנה. כולה שלנו. עדיין – רק שלנו. וכבר התעורר בי הרצון לאמץ אותה אל לבי, לנשק לה, לקטנה והחלשה הזו, שאני לה עדיין הכל: מקור החיות, המגן, האוהב. ואולי בגלל זה היא נצמדת בהתמכרות כזו אל שדי.
בתנו. רק בעוד שעה וחצי יביאו אותה שוב, והיא תינק שוב, ותרדם, ואז "ארביץ" בה, והיא תפקד עיניים מטושטשות ותינק, ותמוץ עד לכאב, ואח"כ תרדם, שבעה, רוגעת.
|
תוכן התגובה:
|