פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

13/5/2003 18:03 חמוטל מאת: מי היתה סבתא שלי, ועוד מכתב שלה כותרת: סבתא הדסה נפטרה לפני חמש שנים בשיבה טובה. עכשיו אמא שלי ואחותה דאגו להקלדת מכתביה לסבא שלי, ואני קוראת את כל 200 העמודים האלה, ואני נרעשת כולי. אמיתי עובר קפיצת גדילה (שלושה חודשים!), ואני כבר יומיים מיניקה ומיניקה וקוראת וקוראת וקוראת. סבא שמריה נהרג בגיל 54, לפני כמעט 40 שנה. בסוף שנות ה-30 הוא נשלח לאירופה במסגרת המוסד לעלייה ב' ועבד שם כסוכן חשאי במשך שנתיים, קנה ואירגן אוניות מעפילים. היא חיכתה לו כאן עד שובו, הבריטים חיפשו אחריו והם חיו בזהות בדויה בקיבוץ אחר, ושם גם נולדה אמא שלי. בהמשך, אחרי שנולדה אחותה, הוא נסע לשליחות נוספת באירופה, לעוד שנתיים וחצי. מכאן יובן למה יש כל כך הרבה מכתבים, אבל התמונה שעולה מהם מהממת אותי. חשבתי שידעתי, ומה ידעתי. על האהבה המדהימה ביניהם, על האינטימיות והחשיפה, על החיים הקשים של אשה צעירה (ויפהפיה, ולבד) בקיבוץ (בית השיטה), על תנאי החיים הלא אנושיים, על שיטות החינוך המזוויעות. אני מוסיפה כאן עוד מכתב אחד על תחילת האימהות. אגב, אין לי הסבר למה היא כתבה לו מבית החולים ואיפה הוא היה, כי אני יודעת שהוא כן היה אז בארץ. בשמת - אם להמשיך את הסמליות - 24 שנים אחרי המכתב הזה, בי"ח אלול (1964) סבא שלי נהרג בתאונת עבודה בקיבוץ. ונועה - האם תשימי בשמי באתר שלך? תודה... שמחה ונרגשת לגלות שזה נוגע גם מעבר להכרות האישית. חמוטל. יום ה', כ'א באלול הנה, זה עתה, קמתי לראשונה (מהמיטה). למרות הקושי בהליכה, למרות סבוב הראש, למרות החולשה, - היתה זו שמחה גדולה. לקום, ללכת לבית-הכסא ולא להזקק לסיר האיום. לצאת קצת, לרגעים, מהאטמוספירה של הדבורים על לידה והריון, ותינוק, וקיבה ושתן. אח, לאבדון! האם רק מקרה הוא שנקלעתי לבין בחורות ונשים כאלה, או שבהכרח נהפכות כולנו למין יצורים שכל מעייניהם רק בדברים האחדים האלה. אך הנה יצאתי, ואני יושבת על המרפסת הנרחבה והנעימה, אם כי הישיבה בין שני כסאות (אחרת איני יכולה) אינה נעימה ביותר. יש לי חשק לכתוב לך על בתנו, על דורית הקטנה שלנו. הנה, זה כבר היום השלישי שאני מניקה אותה. וכאן אני חייבת לומר: יש פלאים בחוויה הזו. הנה, מטילים על ידי גוף זעיר, מחותל כולו, ורק הראש הקטן גלוי. אין כל תווי יופי בפנים. בעצם – גם לא קווי עדנה. רק רוך שבמגע, רוך של חתלתול קטון, חלש וצעיר. החולשה הזו, הזעירות הזו, חוסר כל תבונה זו – כל זה מחד גיסא. ומאידך – יצור זעיר שכזה – וכולו אינסטינקטים. הנה, פעירת הפה הראשונה, הביקוש אחרי השד. והמציצה – זו העבודה המסובכת, בעצם, והנה היא נעשית מיד, בשלמות כזו, ע"י יצור שאינו מבין עדיין מאומה, שאינו רואה עדיין דבר. הראיה – אכן – הראיה. הן יודעת אני, שרק לאחר שלשה שבועות מתחיל התינוק להבחין בין אור לחושך. עד אז הוא עיוור גמור. והנה, כבר ביום הראשון נתקע בי מבט מישיר כל כך, רציני כל כך. איני יכולה שלא להאמין שהנה היא בוחנת ובודקת את אמה, כשם שהאם בוחנת כל פרט קטן בה. היא מביטה ומביטה, מעבירה עין על כל תווי פני, בנחת, בישוב דעת. וזה מבדח כל כך, לדעת ברור, שכל זה רק תרמית, רק העמדת-פנים תמימה. ואני אוהבת אותה. פתחתי היום את חיתוליה. יש לה ידיים משונות. לא יפות. הרגלים – ודאי חסרות כל צורה. צואר אין לה כמעט לגמרי (אגב, כמו לך, כשאתה ישן, מכווץ, על צדך, וצוארך מתקפל בין כתפיך). פניה – הן ראית: אינם כעורים במיוחד, אבל אין בהם כל דבר שאפשר לכנותו יפה. ובכל זאת – אני כבר אוהבת אותה. אני כבר מחכה לשעת ההנקה, אני כבר מתוחה כשאני שומעת את הפעיה הקולקטיבית מדלת חדר התינוקות הנפתחת, ואני יודעת: הנה הם באים! ה"שלום" שאני אומרת לה עם בואה הוא חמים ורווי. מנין כל זה בא? חשבתי תמיד, שהלידה, הסבל, המכאוב, הם המולידים את האהבה. לעומת כל הייסורים באה ההצמדות הזו אל הגוף הזעיר, השלום, השכר המקווה. אך אני איני חשה בקשר הזה כלל. הלידה, על כל מוראותי, עדיין מרחפת לפני הרבה מאד, עדיין אינה מניחה לי לישון בלילה כראוי. אך מה קשר לכל הכיעור והלכלוך והסרחון הקשורים בלידה, עם הגוף המקומט והרך הזה, אשר כל מגע בו מחייב נטילת ידיים מוקדמת בליזול? בתנו, בתנו הקטנה. כולה שלנו. עדיין – רק שלנו. וכבר התעורר בי הרצון לאמץ אותה אל לבי, לנשק לה, לקטנה והחלשה הזו, שאני לה עדיין הכל: מקור החיות, המגן, האוהב. ואולי בגלל זה היא נצמדת בהתמכרות כזו אל שדי. בתנו. רק בעוד שעה וחצי יביאו אותה שוב, והיא תינק שוב, ותרדם, ואז "ארביץ" בה, והיא תפקד עיניים מטושטשות ותינק, ותמוץ עד לכאב, ואח"כ תרדם, שבעה, רוגעת. תוכן התגובה: תגובות נוספות 12/5/2003  23:28 מדהים ומרגש! - מיכל פ 12/5/2003  23:47 מקסים, מרגש... מדהים כמה השתנו הדברים וכמה כלום לא השתנה (ל"ת) - שפירית 13/5/2003  00:46 מרגש מאד. ותודה רבה על השיתוף בחויה של סבתך. - דנה השניה 13/5/2003  01:10 באמת מאד מרשים! תודה על שנתת לנו להציץ לעולמה של סבתך. (ל"ת) - ד"ר ליבוביץ 13/5/2003  06:37 וואו. מדהים כל כך, ומרגש. ומכאיב. - שרון-ש 13/5/2003  07:44 מכתב יפה ומרגש להפליא. תודה ו- - נורית של ניצן 13/5/2003  07:45 וואו! (ל"ת) - טנגה 13/5/2003  07:49 מקסים, איזו רגישות, תמצית ההוויה התחושה והתובנה, ואיזו עברית...איזו עיברית, תודה ששיתפת אותנו. (ל"ת) - שרון.ש.ז. 13/5/2003  07:51 איזו יכולת ביטוי, איזה אומץ. איזו כנות - motyherboard 13/5/2003  08:06 אני מודה - טלטל 13/5/2003  08:48 חמוטל, את בת מזל - ורד 13/5/2003  09:02 פשוט מטלטל! תודה שהבאת את הדברים ונתת לי אפשרות להציץ לעולמה של סבתך ולעומה של המשפחה שלך! (ל"ת) - דרורית אמיתי-דרור 13/5/2003  09:06 דרורית אם את כאן- רוצה להתייעץ איתך בקשר למשהו וחושבת שכאן זה לא המקום. האם אפשר לשלוח לך מייל? תודה... (ל"ת) - מיכל פ 13/5/2003  09:50 מכתב נדיר! חמוטל, יש לך סבתא מיוחדת במינה. איזו רגישות ואיזו יכולת לבטא אותה בכתב, ממש פואטיקה. נגע בי עד העצם. (ל"ת) - אוריתה 13/5/2003  10:03 מאוד מרגש - הערות והצעה... - שרי 13/5/2003  10:08 לכבוד יהיה לי הדבר (ל"ת) - נועה ברקת 13/5/2003  10:17 חמוטל - התברכת ותודה ששיתפת אותנו! (ל"ת) - מ 13/5/2003  10:57 חמוטל- ואוו איזה מכתב !!! מאד ריגשת וסיקרנת אותי לגבי המשך האימהות של סבתך. - חיה של שירי 13/5/2003  11:08 מרגש עד דמעות - איריס דרעי 13/5/2003  11:35 תודה על השיתוף בהצצה הנדירה והאינטימית, מאד מרגש ומלמד. עוד, עוד!! (ל"ת) - ארזית 13/5/2003  12:21 כתיבתה של סבתך פשוט מרגשת עד כאב! (ל"ת) - יעלי 13/5/2003  12:21 מרגש כל כך! - סאלוש 13/5/2003  14:18 עכשיו גם אני חייבת להעלות הכל על הכתב כדי להראות לנכדים. (ל"ת) - Hilla 13/5/2003  16:11 מרשים ומרגש - בשמת 13/5/2003  17:11 מדהים.אין מילים. - גילי אבישי 13/5/2003  19:52 אני חושבת שזה צריך לצאת בספר ושזה יהיה רב מכר-לפחות אצלי בקורסים! מ ד ה י ם 1!! (ל"ת) - גילי אבישי 13/5/2003  22:11 בעיני זה מסמך אישי והיסטורי מופלא (ל"ת) - צורית 13/5/2003  22:33 מצטרפת לגילי- זה צריך להתפרסם בספר, ואני הייתי קונה עותק לכל חברותי! זו הפעם הראשונה - מיכל פ 13/5/2003  22:48 מצטרפת למודות לך, חמוטל, לאימך ולסבתך... מרגש מאד! (ל"ת) - אורית גודקאר 13/5/2003  23:25 אותו הדבר בעבר ובהווה, עד שנקח את העצמאות על גופינו נפסיק את ההתעללות הזאת (ל"ת) - שרה 14/5/2003  00:52 חמוטל, הסיפור הועלה לאתר "מבטן ומלידה" - נועה ברקת 14/5/2003  01:26 חמוטל, רוצה להוציא ebook? - רותי קרני הורוביץ 14/5/2003  06:34 וואו חמוטל עכשיו אני עוד יותר נרגשת... - שרי 14/5/2003  07:40 מדהים. איזו צורת ביטוי נפלאה, ואיזה ביטוי של רגשות - מיכל ל 14/5/2003  09:22 חמוטל, מדהים ומרגש עד מאוד. - איריס גוב 14/5/2003  09:50 חמוטל, אני מרגישה עכשיו כ"כ מלאה, חיה, לא יאומן - ליאתיתי 14/5/2003  10:26 נוגע כל כך עמוק בלב ועושה דברים שקשה לתאר - ארזית 15/5/2003  08:22 חוזרת לכאן כדי לספר שהראיתי את המכתב לחמותי והוא ריגש אותה עד דמעות... (ל"ת) - נורית של ניצן 15/5/2003  10:06 גם אני מצטרפת לוואו: ו-ו-א-ו!!! (ל"ת) - תמי

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש