גם אני חושבת, שבמידה מסוימת, זה נהפך להיות אופנתי להיות בדכאון, קוראים בעתונים על כל מיני סלבריטיז שמספרים שהיה להם קצת קשה, התקליט לא יצא בזמן, הפירסינג בפופיק לא הצליח, אז לקחנו כדורים נגד דכאון ובאמת היום אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב, כאילו דא?! אבל…. מי שלא הייה שם, מי שלא הייה בתהומות הייאוש, בקרקעית של הקרקעית – לא יוכל לדעת איך זה מרגיש באמת. מאוד קל לצאת נגד תרופות, להאמין בטוב/רפואה אלטרנטיבית/קצת תמיכה/ואט אבר, כל זה טוב ויפה, אבל לעיתים בנות יקרות שלי – אין מנוס. כבר כתבתי בגילוי לב (ראו את הלינק שהבאתי בהודעה של לירון) כמה זמן לקח לי להבין מה קורה לי, כמה זמן עבר עד שהעזתי להודות בפני עצמי שאני לא יכולה להתגבר על זה לבד ושאני צריכה עזרה. ולא , כל התמיכה והאהבה שעטפו אותי בה לא הספיקה, הייתה לי עזרה, הייתה לי תמיכה וזה לא הספיק. אז אולי, כמו שכתבה נועה, אני באמת מאותם אנשים שפשוט לא יכולים, אולי. אפס לא חושבת ככה, אני מחשיבה את עצמי אישה חזקה, אפילו מאוד, עברתי לא מעט בחיים וידעתי תמיד לצאת עם ידי על העליונה, אחרי הלידה של מיה זה לא קרה, צללתי עמוק יותר ויותר ובסוף הדבר היחידי שעצר את הצלילה היה כדורים נגד דכאון, היום אני מספיק חזקה שוב כדי לטפל בעצמי, לבדוק מה גרם לי ליפול כל כך עמוק, מספיק חזקה כדי להודות בזה בריש גלי, לא לייפות, לא להסתתר, גם היום זה לא פשוט, הסטיגמה תמיד מאיימת, נמצאת שם מאחור, אורבת בחשכה. בנות יקרות, אני יצאתי מהצד השני, אבל לא הייתה מסוגלת לעשות את זה לבד. ותחשבו על זה. אסנת
|
תוכן התגובה:
|