זה כמובן - השבח לאל - לא ציטוט אמיתי. אבל כשאני שומעת משפטים דומים, וכמובן שכשאת המרגליות מפיק פיו של בני - אני, בעברית הכי גבוהה שיש לי כרגע - נטרפת.
זה מעסיק אותי הרבה. הקלטות שהם רואים מדברות בעברית שגויה, ותכניות הטלויזיה גם הן לא מקפידות מי-יודע-מה, וגם אני מיישרת קו ומעגלת פינות עם החיים כשאני מקריאה סיפור (כי מה, אני הרי לא אקריא לו 'שרפרפים' עם דגש ב-פ' השניה, למרות שיש, כי אח"כ הוא יחזור על זה והחבר'ה יקרעו אותו לגזרים, ודי בצדק, כי יש גבול).
אני משתדלת לדבר איתו בעברית סבירה, ובמקום להעיר לו על כל "שתי בנים" ו"שלושה קלטות", אני חוזרת על המשפט שלו, לא בנימה דידקטית, אלא כדי להראות לו שאני מקשיבה ומשתתפת בסיפור שלו, ובאותה הזדמנות מתקנת את הטעות. נניח: "באמת? לשני ילדים בגן יש שלוש קלטות מגניבות? איזה?" וכד'. אולי זה קצת מייגע, אבל אני מרגישה שאחד מתפקידי הם לגדל ילד שלא יהיה עילג, ושיידע לפחות מה נכון לפני שהוא בוחר אם לשבש או לא.
כן, יומרני ככל שזה יישמע, ואולי גם טרחני, אבל אני חושבת שיש לנו הרבה השפעה ומשקל בחינוך לעברית תקינה. אבל זה כרוך במודעות-עצמית ובהשקעת מחשבה. כמה פעמים ביום מתחשק לי להגיד לו "שים נעליים", "תוריד נעליים"? מתחשק-גם-מתחשק, וסביר להניח שאני משתמשת בזה לא מעט. אבל אני משתדלת לזכור להגיד "תנעל נעליים" (ולא: 'נעל נעליים', לא להיסחף: אני בנאדם, לא איזו אמא-נעל) ו"יהיה לך יותר נוח אם תחלוץ". אוף, זאת הליכה על חבל דק בין להיות אמא-פוצית ל... טוב, נו, נראה לי שהנקודה ברורה. לא צריך לחזור על כל דבר שלושה פעמים:)
|
תוכן התגובה:
|
