כבר היו פה כמה דיונים בעבר, שמצאתי את עצמי מתאפקת לא לומר את מה שאני חושבת, אבל כמו שגילי אבישי אמרה לי בדיון אחר: לא טוב להתאפק, אפשר לקבל אולקוס (-:, אז אני שופכת.
שאני קוראת על ילד שאובחן כסובל מרפלוקס והמשיך לינוק וכל מה שהיה צריך זה קצת משחקי זוויות – אני מתפוצצת! לרפלוקס יש דרגות חומרה שונות, מהקלה ביותר, שבה כמו שהיטיב לומר פרופ' דולברג, "הבעיה" היחידה היא בעיית כביסה... ועד לדרגות חמורות מאוד!
כבר סיפרתי פה את הסיפור של בתי, אבל אני מרגישה צורך לספר אותו שוב. הבת השלישית שלי – מיה, נולדה קטנה (2,900 ק"ג), בהתחלה הכל היה נראה בסדר, אבל אחרי 10 ימים (!) היה ברור שמשהו לגמרי לא בסדר. היא צרחה שעות על גבי שעות, בכי נואש, סובל. בהתחלה חשבתי שהיא רעבה והנקתי אותה כמעט כל הזמן, הקטנה הייתה מחוברת לשדים השופעים שלי כל כך הרבה שעות, שזה היה כבר בלתי נסבל. השבועות חלפו ומיה לא עלתה במשקל, בהתחלה עלתה קצת ואחר כך הגענו למצב של 50 גרם בשבוע במקרה הטוב.
מכיוון שזו ילדתי השלישית ידעתי מהר מאוד שמשהו לא בסדר, ניסו להרגיע אותי, אבל התעקשתי, אמרתי שלא יבלבלו לי את המוח, זו ילדה שלישית ואני יודעת שזה לא אמור להיות ככה.
טוב אני אנסה לקצר...
"המכשול" הראשון בדרך לאבחנה הסופית היה, שמיה לא פלטה בכלל!! מה שמאוד לא אופייני "לרפלוקס קלאסי", התמזל מזלנו ואחת טיפת חלב שלנו הייתה ביום עיון על Silent Reflux, שזה רפלוקס, רק בלי הפליטות. היא סיפרה לי, שהיא ישבה כל ההרצאה עם דמותה של מיה מול עינייה. עוד באותו היום היא התקשרה אלי, נפגשנו ושוחחנו ארוכות. לאחר מכן נפגשנו עם רופאת המשפחה שלנו, שמטפלת בנו ובשלושת ילדינו כבר שנים רבות.
כל זה אחרי שכבר עברנו את ראש מחלקת אשפוז יום של בית חולים מסוים ושני רופאי ילדים, שפטרו אותנו ב"שום דבר – הכל בסדר", אמא היסטרית...
הרופאה שלנו והאחות הסבירו לי על הרפלוקס והסימפטומים שלו, שהתאימו אחד לאחד למיה: אי-שקט נוראי, אי-עלייה במשקל, חרחורים וצפצופים בריאות ובקצרה תינוקת לא משגשגת.
החלטנו להתחיל לתת לה Enfamil AR משולב עם הנקה, לא הייתי מוכנה להפסיק להניק באותו שלב, ההנקה הייתה כל כך חשובה לי, רציתי להניק אותה עד שהיא תלך לצבא... חשבתי בליבי, זו הילדה האחרונה שלי, אני רוצה כל כך להניק אותה. השינוי שהתחולל בה כבר מהבקבוק הראשון היה מדהים, היא מצאה מנוחה. אבל.... אחרי כל יניקה היא המשיכה לצרוח, זה היה כאילו אני מאכילה אותה בחומצה, אתן לא מסוגלות לתאר לעצמכן איזו הרגשה נוראית זאת. השדיים שלי, מקור המזון והנחמה של שני בניי אינם טובים לבתי, לנסיכה הקטנה שלי. האכזבה הייתה מרה וכואבת. נאלצתי להפסיק להניק, מיה התחילה לאכול רק את ה- Enfamil AR ובנוסף התחלנו טיפול תרופתי והשקט שב לשכון בבייתנו.
מה שאני רוצה לומר זה, שיש מקרים שאין מנוס מהפסקת הנקה ומעבר לאוכל רפואי ותרופות.
מיד לאחר מכן היא התחילה לעלות במשקל ולהתפתח מבחינה מוטורית, היה לה "פיגור" התפתחותי של שלושה חודשים, שלושה חודשים בהם היא הייתה עסוקה בלשרוד – לא בלהתפתח.
דרמטי ככל שזה ישמע, זה היה המצב, ועל כך יעיד התיק הרפואי שלה, מעקב טיפת חלב ומעקב פיזיותרפיסטית.
אני מסתכלת היום על תמונות שלה מהחודשים הראשונים והלב פשוט נחמץ, היא הייתה כל כך רזה, עור ועצמות, עם עיניים גדולות ועצובות.
אז נכון שבימינו ממהרים לאבחן רפלוקס ולכן אני חוזרת ואומרת: תינוק שעולה יפה במשקל, חיוני, שמח וטוב לב – אכן אין מה למהר ולהתייחס לאבחנה של רפלוקס, אין מה למהר להפסיק הנקה ולתת תרופות, אבל אם לא כך המצב יש לטפל ויפה שעה אחת קודם.
זהו, זה מה שרציתי לומר. אני מאושרת עבור כל אותן אמהות שממשיכות להניק, אבל לא תמיד זה אפשרי, לצערי הרב מאוד.
לא כל בעיה אפשר לפתור ע"י אמונה והחזקה נכונה. הלוואי והיה אפשר
אסנת
|
תוכן התגובה:
|
