10/6/2003 21:51
|
אוריתה
|
מאת:
|
מיכלי, בדיוק סיימתי לבכות עכשיו ובאתי להציץ כאן (רווניתה, סליחה...)
|
כותרת:
|
וראיתי את מה שכתבת לי, ואני חושבת שאת ממש צודקת לגבי הנטייה שלי לחיטוט עצמי בכלל, ועל הפחד האיום שלי מלהרפות בעניין האהבה. אני יודעת בכל רמח אבריי (טוב, אולי לא בכל רמח, בראש כן בבטן עוד לא) שהאהבה היא בצמיחה ושאהבת אמת יכולה לקרות רק עם היכרות מעמיקה. ועדיין, כל יומיים אני מוצאת את עצמי בוכה ומפרקת עוד מתח ועוד פחד. וככל שאני מפרקת יותר, כך אני אוהבת יותר. את עצמי קודם כל. כן, אני מתחילה לקלוט שאת עצמי שנאתי, ואפילו בזתי לי, על כל מיני דברים שחשבתי שיהיו ואינם, שחשבתי שלא יהיו וישנם... להיפרד מהקונספציות זו משימה קשה! הנה עכשיו למשל, הבנתי שאני פוחדת שה"אמת" תתגלה במערומיה, שאני סתם בנאדם, לא משהו מיוחד. הפחד הזה תמיד קיים בי ועולה בכל מיני מצבים, בעיקר מצבים של הצלחה ואושר. ועכשיו אני פוחדת שיתגלה לעולם שאני לא אמא-כוכב, אלא סתם אמא ממוצעת ביותר. ואני מפליאה את עצמי בכמה אשמה אני יכולה לחוש: על זה שאני רוצה לחזור לעבודה ואפילו להמשיך לפתח את הקריירה (!), על זה שלקחתי אתמול בייביסיט באמצע היום כדי שאוכל לטפל בעצמי, על זה שבלילה כשאלמה לא נרדמת מייד אחרי ההנקה אני מתעצבנת ורוצה לישון כבר, על רגעים שאני מניחה אותה בעריסה כדי לעשות משהו שאני צריכה (נניח פיפי :-), ועוד מלא... אוף. טוב עזבי, אני אכתוב לך עוד לאימייל.
לילה טוב, ורוניתה - שוב סליחה שהשתפכתי כך בדיון שהוא כולו שלך. אוריתה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|