|
26/6/2003 09:24
|
ארזית
|
מאת:
|
|
על יוגה ובכי. המשך ותגובה
|
כותרת:
|
תודה נירה על השיתוף הכל כך אינטימי...
אליו אני לא לגמרי יודעת מה לומר. (בכוונה אליו ולא עליו).
אבל את דברייך על החוויה הרגשית שעובר העובר דרך האם, ועל נקודת המוצא הטהורה ממנה הוא יכול להנות, הבנתי ואני מודה עליהם. מה שהדאיג אותי, בדומה אלייך, הוא עוצמת (מדגישה את המילה) היגון שתוקף אותי כמעט בכל פעם מחדש. אני יודעת שזה קשור איכשהו לאמא שלי (שתזכה לחיים ארוכים צדיקה שלי :) שעזבה את הארץ לא מזמן ולאחרונה מתחיל להיות לי די קשה בלעדיה.. (כמובן הבכי נוגע עמוק מגעגוע רגיל, ומתקשר לילדות ולעוד המון דברים בה ובי).
הבכי הזה מעניין ומושך אותי מהרבה מקומות, אבל בעיקר בהקשר המשמעות שיכולה להיות לו מול אמא שלי. זה מסובך, אני חייבת לזה יותר תשומת לב. גם העובדה שזה הריון של עוברית ולא עובר, משפיעה עלי מאד, להפתעתי. גם מזה אני לומדת הרבה. רוצה גם להוסיף, שרגש העצב הוא אמנם החזק ביותר שאני חווה בימים אלה, אך גם הנדיר מכולם. הרגש הנפוץ יותר שאני חשה בתקופה הזו (ובשנים האחרונות תודה לאל) הוא אסירות תודה, וזה מעודד אותי מאד, כי אולי זה מעמעם את העצב.
יש בי איזה התנייה קדמונית (קדמונית אלק...מהילדות כולה) שעצב הוא דבר שחייבים לצמצם את נוכחותו, ואני מנסה בכל מאודי להחליף את ההתנייה הזאת בחוויה פשוטה של כל רגש שמופיע, מתן לגיטימציה לרגשות והשלמה. רק ככה הם יקבלו את הכבוד המגיע להם (לי) וימשיכו הלאה, מה דעתכן?
למרות מה שכתבת אני עדיין מפחדת שהרגש הקשה שאני חווה יתפוס מקום מרכזי מידי בחוויה של העוברית (בטוח יש כאן מי שקוראת ואומרת יא אללה איזה שטויות מעסיקות אותה)- פשוט זה מה שקרה לי עם אמא שלי, שעצב היה רגש מאד נוכח (בכך שלא היה נוכח, פשוט התעלמו ממנו) בבית. אוף שוב ציערתי את עצמי. (רותי ברח לי "אוף" אחד :)
ככל שאני חושבת על זה יותר, נראה לי שבכל זאת לא כאן המקום לנסות ללמוד על מה שעובר עלי בהקשר היוגה והרגש, זה פשוט לא מדיום מתאים. לזה צריך קשר עין, וקשר לב וקשר אישי, הכל יחד, ולא די במילים הכתובות כדי להסביר ולבטא את החוויה.
תודה לכן בכל מקרה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
