יקירה,
אצלינו זה אפילו גרוע מזה. באגף שלי הסבא והסבתא מכורים לכל רגע עם הנכד, ואילו באגף השני בו יש סבתא בלבד שממה. לא שאינני מנסה ליזום (בדומה לך) כל מיני אירועים שיעודדו אותה לתקשר עימו, להפך, ובכל פעם שאני מנסה אני נצרבת מחדש. ומכיוון שלא הפנמתי עד הסוף את אמרת השפר מי שנכווה ברותחין נזהר בפיפי אני ממשיכה להכניס את היד לקומקום החשמלי.
מה אגיד לך ניסיתי הכל, מפגשים אצלינו, בילויים מחוצלבית, הגעה אליה, שיחות ישירות שמסבירות את התחושה הקשה. נראה לכאורה כאילו הובן המסר אבל שבוע לאחר מכן הוא עבר פרמוט מלא, ללא גיבוי. אצלי התחושה קשה עוד יותר על רקע ההשקעות שלה בנכדיה האחרים (שלעיתים גובלת ב'להיות אמא' שלהם). היכולת לטוס לאוסטין פעמיים בחצי שנה ולפנות 5 שב' בכל פעם אל מול האינפוטנטיות להזמין רכב קיבוצי למרחק שעה נסיעה ממנה לכמה שעות בשבת אחת לחודש. כשדנו בזה האמירה שלה היתה 'אין לי משאבים של זמן וכסף לזה', כשעימתתי אותה עם העלות המזערי אל מול ההשקעה המרשימה לטובת אוסטין היא הבינה, אולם רק לרגע, לא יותר.
האיש מבחינתו אחרי נסיונות כושלים גם מצידו, החליט לעזוב את זה. אם ככה היא רוצה להיות סבתא לבננו, שתעשה זאת בדרכה שלה. אח"כ יבוא גם המחיר המצורף לזה. אחרי דיונים אינסופיים עם האיש החלטתי להרפות גם אני, אני חושבת שההכרה נחתה עלי כשהזמנו אותה לקטיף פירות יער עצמי בשעל ברמה"ג. קיוונו שזה יהווה זמן איכות לה ולנכד, שיהיה להם צ'אנס להיות יחד, אבל הילד לא ענין אותה כלל, הוא היה עלי או על אבא שלו והיא... היא חיפשה דובדבנים שחורים בקדחתנות. עצוב, אבל אלה החיים. כל אחד אוכל מה שהוא מבשל...
|
תוכן התגובה:
|
