מזל טוב ותודה מקרב לב על סיפורך המפוקח והמרשים. כאחותך למסדר המשתמשות בפטידין, אני יכולה להתפעל מכך שבאחד ממעוזי האפידורל דובברי העברית הוצעה לך אופציית הטשטוש כראשונה.
הרבה יותר קל לצוות המיומן בפרוצדורה זו להרכיב אפידורל, ולזכות בשקט מופתי לסוגיו. שקט בצירים, שקט בחתך, שקט בתפירה, ושקט אם צריך להוציא שליה בחדר ניתוח. בתוספת להודעתך (המשיכי והוסיפי ככל שתרצי, אנחנו רחוקות מלשבוע), דיברת על כך שהרגשת ש"המיילדות שומרות על ריחוק מסויים. הם מנסות לעזור אבל לא מכל הלב". בעיני, העלית כאן נקודת מפתח אדירה. מצד אחד, אפשר לראות בחדר הלידה של בית-החולים חממה לתפיסות שבעינינו, היולדות, הן בעייתיות. מצד אחד השחיקה האדירה של מיילדת המגיעה בכל יום לעבודתה ושומעת זעקות כאב וסבל, ומנגד אחוות חדר האחיות המעודדת אותה לשמור על ריחוק, למען שמירת בריאותה הנפשית. ייתכן שבחברה שבטית, בה הלידות מפוזרות על פני ימים רבים ומרוחקות זו מזו, מאפשרת למיילדת להתאושש ולמלא מצברים מחדש בין לידה ללידה, בדיוק כפי שמיילדות הבית העירונית, נראה לי, מצליחות להתחדש. כמיילדת בבית חולים, נראה לי שאפשר להשתגע, אם לא כך שומרים על ריחוק, או עובדים ברבע משרה חלקית לכל היותר. אני גם מניחה, בחוצפתי, שכן איני מבססת אותה על ידע אלא על השערה בלבד, שתעצומות נפש גדולות של מיילדת טובה, הלכודה בתוך מערכת כזו, מתבזבזות על קונפליקט 'להיות עם היולדת ולתת לה את כל הנשמה, או ללכת בדרך הרגילה, שרבות הלכו בה לפני בהצלחה'. אך טבעי, בתנאים כאלו, שמיילדת מותשת למחצה תציע ליולדת לקבל אפידורל, שכן הוא מאפשר לה להמשיך ולתפקד ברמת התפוקה האופיינית לחדר לידה. נראה לי שהמיילדת שלך 'התנודדה' בין שני עולמות מסוג זה במהלך שתי פאזות העבודה שלה איתך. יישר כוח לך על פקחון העיניים, העוצמה שהענקת לעצמך ובהשראתך לאחרים, שתאיר אליכם בדמות הרבה מזל טוב להמשך.
|
תוכן התגובה:
|
