אני חושבת שאולי באמת הרגשות שלך כאן קשורים למה שחשת כילדה עם הולדת אחותך- ובתור אחת שמאוד קשה לה לחוש שהיא בעדיפות שניה, אני מאוד מזדהה איתך. השאלה מה אפשר לעשות, מעשית. האם הבעיה היא שאת מנסה להתקרב לחמותך והיא לא מעוניינת, או שאת אינך מעוניינת להשקיע מספיק ביחסים ביניכן כדי שתחול ההתקרבות? ולמה, בעצם, שלא תתקשרי גם את לחמותך בטלפון מדי יום, תשתפי אותה במה שעובר עלייך, תשאלי לעצותיה (אני חושבת שרוב הסבתות אוהבות לייעץ בקשר לנכדים), תעזרי לה כמו החברה של גיסך במפגשים, וכו'? האם חסרות לך שיחות נפש איתה? אם כן- נסי ליזום כאלו. אם לא- אז מה בעצם אכפת לך שהיא מנהלת אותן עם החברה של גיסך?
מה אני מנסה לומר כאן בעצם? קנאה כשלעצמה אינה קונסטרוקטיבית. או שתנסי לפעול בצורה שתעזור לך להגיע למטרתך (יחסים טובים עם חמותך, או שמא להיות אהובה באותה המידה כמו החברה?), או שתנסי לעבוד על עצמך ולהניח לקנאה. אשאל אותך שאלה שהתשובה אליה אולי תאיר לך משהו: אם החברה של גיסך לא הייתה קיימת, האם אז היית מרוצה ממערכת היחסים עם חמותך, או שהיית מרגישה צורך להתקרב יותר?
מקווה שעזרתי במשהו,
מיכל.
|
תוכן התגובה:
|
