ואני דווקא לא אהבתי בכלל את רעיון גשר הזהב.
אנחנו הולכים ונצמדים עם השנים, הולכים ומכירים זא"ז טוב יותר, והילדים רק נותנים מימד יותר עמוק להיכרות של כל אחד מאיתנו עם עצמו, ועם זולתו. זה שאת מוּדעת למה שקורה, זה הכי חשוב, ואני אף פעם לא נתתי לזוגיות ליפול, לרומנטיקה לדעוך (אוקיי, לא 10 מכתבים הדדיים ביום) והאהבה רק התעצמה עם השנים. כמעט כל הריון היתה לנו חופשה לבד, בלי הילדים, רגע לפני שמתמסרים לתינוק קטן ותובעני, שגם יונק ולא מאפשר לצאת בלעדיו. כשהיינו נוסעים לאילת למשל, היינו נוסעים פעם אחת עם הילדים, ופעם אחת בלי, (גם אם זה לילה אחד)
נכון, אנחנו מחזיקים יחד את כל היצירה הזו, אבל לא, לא ממרחק.
והנה הדימוי הזה גרם לי להבין משהו, הוריי תמיד ישבו בשולחן שבת זה מול זו, כשהילדים ממלאים את יתר המקומות, ולי זה לא היה נראה, אנחנו תמיד יושבים באמצע, זה ליד זו, והילדים מסביב, אז אולי זה לא במקרה.
|
תוכן התגובה:
|
