נתנת יקרה! גם אני, גם אני...
בעידן שלפני לא התרגשתי בכלל מתינוקות, של חברים, של אחותי (ולה יש בובה אמיתית). לא עשה לי כלום. בוכים, אי אפשר לתכנן איתם כלום, בעיקר מפריעים. נכון שילדים זה שמחה, אבל זה לא התחבר אצלי - בטח שלא לתינוקות.
אבל מה, גם אנחנו רצינו משפחה, ילדים וכל הבוג'רס (כלב כבר יש). אז צריך להתחיל, והתחלה זה אומר - תינוק (במקרה שלנו אכן תינוק, אני שמחתי מההתחלה, יואל היה צריך להתרגל).
לא נעים לי לומר אבל הרגע הזה בלידה שהוא מחליק החוצה ואת ישר מתאהבת - אז אם תחזרי לסיפור לידה שלי, אין כזה. יש רק הקלה שהוא יצא (כלומר, שאני בסדר). ואכן לקח לי כמה שבועות טובים להתאהב בו. לא שהוא מקשה עלי, להפך, הוא מאד נחמד אלי. הוא מבין כנראה עם מי יש לו עסק. ישן טוב, אוכל טוב. הבכי 'האמיתי' התחיל רק בשבוע האחרון ואנחנו עדין מנסים להבין למה. אני משאירה אותו לפעמים 'לבד' - כלומר, עם אבא או עם סבתא - כי אני חייבת לצאת מדי פעם. לא דרמטי, למכולת, לרופא, סיפור של שעה כל פעם. והוא משתף פעולה (או לפחות ככה נדמה לי). בהתחלה ניסיתי לייסר את עצמי על זה (איזה אמא מגעילה, הוא צריך אותך) אבל זה לא עזר.
ולא שאין לי חרדות. אני דוקטורנטית ויש לי עוד הרבה תכניות בחיים, כל פעם שהוא נרדם אני מתחברת למחשב (קודם חורשת את הפורום, אחר כך מתפנה לעבודות...) וכל הזמן חושבת, מה יהיה כשאחזור לעבודה, איך אסתדר איתו ועם הלימודים. מתי אספיק הכל. אבל כמו שאומר המנחה שלי: יהיה בסדר! את רוצה - את תצליחי. איזה פרגון. פחות מטריד אותי ענין 'הזוגיות' כי דווקא בקטע הזה בעלי ואני מאד ביחד, דוקא לפני היינו מאד עצמאיים זה מזה ו'נותנים מרחב' ועכשיו המרחב המשותף הרבה יותר מלא, וזה כיף.
ואת יודעת מה? הוא כזה מתוק... עכשיו הוא התחיל בדיאלוג עם השבלול השחור לבן. הרומן שהוא מפתח עם הפרפרים של המובייל זה בכלל סיפור אהבה. והוא מחייך! (טוב, בעיקר למובייל, אבל הוא בכיוון הנכון).
קשה לי להכחיש שאני נורא מחכה לשלב שהוא כבר ידבר או לפחות יתקשר, שיקשיב לסיפור שאנחנו מקריאים, שנוכל לצאת לשחק איתו. כלומר, שיהיה ילד, שווה לנו, ולא תינוק מטופל.
טוב, אני לא יודעת אם עניתי על חששותיך, אבל בהחלט הצתת אצלי רגשות דומים לאלו שמצאתי אצלך.
תלדי קודם... מנסיוני הדל, הכל יבוא בעיתו.
שלך
נועה
|
תוכן התגובה:
|
