תיתי, אולי יש משהו בדברי מיכל בקשר לפחד. אמנם, כמו שאת יודעת, אנחנו פה כמעט בלי משפחה, אבל יש לנו חברים טובים מאוד. שירז מתה על הבת ועל האמא, אבל האבא הוא סיפור אחר. בכל פעם, ללא יוצא מן הכלל, כשאנחנו באים/באות לבקר, איך שאנחנו מתקרבים לדלת, היא מבקשת ואף דורשת שנרים אותה. זה לא קורה בשום מקום אחר. לדעתי היא מפחדת ממנו, ואני לא יודעת למה, אבל זאת עובדה. היא יכולה לרוץ ולקפוץ בבית שלהם, לצחוק וללכת לחדר שבו אני לא נמצאת, אבל - אם הוא יהיה שם (והיא בלעדי) היא חוזרת כנשוכת נחש, והחיוך גווע. היא בחיים לא הסכימה שירים אותה. כל פעם אם הוא זה שפותח את הדלת היא מתכווצת בידיים שלי ומשפילה מבט ומנסה להתחפר בי.
להגיד שנעים לי עם זה? אני לא יכולה. מה אני עושה? מתייחסת כשצריך, מתעלמת כשאפשר. כלומר, כן הולכת לשם כמה שמתחשק לי, כן "מזכירה את שמו בבית", ומרימה ומחבקת כשצריך. אני בטוחה שגם את.
המצב אצלנו שונה, כי עם האמא הכל בסדר, ולכן הם גם שומרים עליה לפעמים (או שמא עליי לומר שחברתי שומרת ושירז מתנחמת בה ומקבלת בשקט יחסי את נוכחות בעלה).
ולמה אמרתי שקשה לי להאמין? כי חשבתי שאולי הסיבה היא שהוא בחור גדול, ואני לא מכירה את אחיך, אבל קשה לי להאמין שהוא כזה... (;
אבל כמובן יכול להיות שהסיבה היא אחרת, ולילדות פתרונים.
נשמע לך הגיוני?
|
תוכן התגובה:
|
