לארז הייהת תקופת התאקלמות ממושכת מאד..במהלכה חישב ליבי להתפוצץ בכל בקר מחדש.. שלא לדבר על הימים שהתארכו והגעגוע, והקושי להפרד...אוף, אוף.. :) כל כך מוכר ועצוב.
אז כמה דברים: ראשית, זה עובר. ונכון שכרגע זה לא ממש עוזר לך, אבל תחשבי גם על זה לפעמים.
שנית, האסטרטגיה שלי, אם מעניין אותך, הייתה לשדר בטחון מלא בגן, בצוות וכמובן בארז מעל לכל, ביכלתו להפיק את המירב מהשהות בגן. אמרתי לו כל פעם מחדש, אני בטוחה שאתה תהנה מאד ויהיה לך יום משגע, ובכלל לא תרצה לחזור הביתה.
זה דורש הרבה נחישות מצידך. הרבה לחייך, לחבק ולשדר את זה ממך, אליו, ישירות ובעוצמה מחבקת ואוהבת. את מבינה או אני מדברת סינית ? :) להיות עניינית, בטוחה ולא מהוססת בפרידה... אבל להפרד ברגישות, בחיבוק, אפילו ממושך, מלא מילות אהבה, קשר עין רציף, וחיוך שיעזוב את שייפתותייך רק אחרי שהדלת תיסגר... ותהיי בטוחה שאני יודעת על מה אני מדברת.....
כשארז הבין שאני באמת סומכת עליו, ויותר מכך- כשהוא הפנים שאני תמיד, אבל תמיד אחזור לקחת אותו בסוף היום, ושאני מאמינה בגננת, ושהגן מקום טוב, מחבק ומגן, (כל זה לוקח כמה ימים, או שבועות. זה לא ככה בבת אחת כמובן) אז התשנה גם היחס שלו. הוא הרשה לעצמו להכנס רגוע.
מישהי כתבה כאן בנושא די מזמן, והעלתה גם רעיון נוסף.. הגישה שלו להגעה לגן היא גם בחירה שלו. לדעתי לא לגמרי הוגן להעביר משקולת כזו לידיו של פעטו רך כל כך, אני חושבת שיש משקל רב לרגש שלך בתמונת הרגש שלו. כי עוד מוקדם לצפות ממנו לעצב את תגובותיו עצמאית. הוא שואב ממך רגש, תגובה וכל דבר שעובר לך בלב.. או בראש, אפילו, לפעמים.
תחזיקי מעמד.
|
תוכן התגובה:
|
