|
9/7/2003 09:54
|
רוניתה
|
מאת:
|
|
נורה, מקווה שאת עדיין פה
|
כותרת:
|
אני אשתדל לכתוב מעט מהמחשבות שלי אליך, אולי אחר כך אוסיף.
נראה לי שכמו שכתבו לך - כאן חיבוקים אולי יעזרו לנחם אבל לא ממש ישנו את מצבך. ואולי גם ההפניה לטיפול היא מעט פשטנית.
את אומרת שאת מתעצלת והאמת? זה ניכר מאופן הכתיבה שלך - את לא נכנבסת לענייניםף, לא עושה "חריש עמוק" כמו שאת אומרת, וכותבת על עצמך בשורות קצרות, שכאילו עושות מהמצב שלך קלישאה של דכאון.
ואני לא מתכוונת להכאיב - להיפך - את חייבת להבין שאת לא קלישאה. שמה שקורה לך הוא חשוב,ף ושאת חייבת לקחת את הכח להיכהס לזה אם את רוצה לצאת מזה. ונשמע שאת רוצה.
אולי מה שאת צריכה זה לא לדמיין את האור בקצה המנהרה, אלא ממש את תחילת המנהרה? כי אם את מנסה לחשוב על איך את מזנה את הכל זה ייראה לך "גדול עליך"?
תתחילי לחשוב ולאסוף כוחות להיכנס לזה באמת, מתוך ידיעה שאת נכנסת כדי לצאת - נסי להסביר לעצמך את מצבך ביותר ממשפטים קצרים ולעוסים. מה את מרגישה, למה, ממתי. אירועים שאולי ייראו לך קטנים ולא משמעותיים - וזה בטח הרבה כי נראה שאת נראית לך קטנה ובלתי משמעותית... אבל הכל חשוב כי מדובר בך ובחייך ובאושר שלך ושל ילדיך. עזבי ילדיך - בך.
והכוחות צריכים לבוא ממך!
שבי וכתבי, לא לנו - לך. ותחליטי שאם את הולכת לטיפול את לא סתם יושבת שם ושופכת - את ממש ובאמת מטפלת.
כתבי לי אם את רוצה, אשוב לפה. מקווה שעזרתי. מקווה שתעזרי לך - רק את יכולה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
