כן, ודאי שזו מתנה מיוחדת במינה. רק שאני עוד בשלבי למידה, עוד לא מסוגלת להכילה בלי להיבהל מידי פעם, או אם תרצי, להתמסר לעוצמות האלה טוטאלית. זה לא משהו רציונלי, מן הסתם, אלה חבלי הלידה שלי כאם. והם עוד לא הסתיימו. זה קסום ומופלא ועל כן מפחיד כל כך. חשבתי שהתנסיתי בחיי במגוון די עשיר של חוויות עומק ועוצמה, ומסתבר לי שעוד קצרה היריעה... פתאום אני מתחילה (רק מתחילה) להבין למה הבאת ילדים לעולם זה עמוד כל כך מרכזי בחיינו, שבלעדיו חיי רובנו הם בזבוז, פשוט כך. אולי התינוקות שלנו הם מלאכים שמחברים בינינו לבין המציאות, בינינו לבין החיים. מכריחים אותנו לגעת. וכשרועדים לי הנימים, רועד לי גם שריר החרדה. אם קודם חשבתי שהחיים הם דבר פגיע, אז עכשיו המחשבה על מידת הפגיעות שלי כאם היא קשה מנשוא. ואלה לא דברים שהמיינד מוכן לקבל אותם ככה סתם. לפחות לא המיינד שלי :-).
|
תוכן התגובה:
|
