יקירתי, כמי שכבר 11 שנה מגדלת את בנותיה עם קצין בקבע, אני ממש מבינה את הקושי. כרגע הוא בתפקיד של כל יום בבית (כמעט...למעט תורנויות, תרגילים ומבצעי חומת מגן למיניהם), אבל שרדנו גם תקופות ארוכות בבסיסים רחוקים, כולל שנתיים בלבנון. אני לא יודעת מה סוג התפקידים שהוא ממלא, אבל בד"כ יתרונם של התפקידים בצבא הוא שהם לא לנצח אלא לשנתיים שלוש. יכול להיות שהתפקיד הבא יהיה פחות תובעני (במיוחד אם הוא כבר ויתר על האופציה הקרבית). העצות שלי אולי לא יעזרו לטווח הקרוב ואולי לא יתאימו לך בכלל, אבל ככה אני מסתדרת: 1. קיבלנו החלטה משותפת לסרב לתפקידים מסוימים, כמו תפקיד מג"ד (שמביא איתו יציאות של פעם בשבועיים). נכון, זה פוגע קצת בקריירה הצבאית (רמטכ"ל הוא כבר לא יהיה...) אבל ככה הבנות זוכות באבא והאבא זוכה בבנות,והויתור בתחום המקצועי הוא לא רק שלי. 2. אנחנו לא עוברים דירות בהתאם לתפקיד. יש לי חיים, יש לי עבודה, לילדות יש חברים ובית ספר ולא נכון בעינינו להתחיל כל שנתיים מחדש. אפשר לחיות גם ככה. זה אולי מאריך את הנסיעות ומקצר את הזמן בבית, אבל הבנתי שגם ככה הוא לא נמצא הרבה ואם נמאס לך לעבור בהחלט אפשר להשתקע. 3. אם כבר להשתקע - אנחנו גרים קרוב להורים שלי, ואי אפשר לתאר את כמות העזרה שקיבלתי מהם כשהגדולות היו קטנות והאיש היה רחוק. שווה את כל החיכוכים והויכוחים עם אמא. נכון שלא לכולם יש אפשרות כזאת, אבל אם יש לך זה מאוד עוזר. 4. מעולם לא אירחתי חיילים - מה פתאום? צבא זה צבא ובית זה בית. זכותך לסרב לדברים כאלה, כמו שזכותך לקחת לפעמים בייביסיטר בלי להרגיש שאת "מזניחה את הילדים". נכון שחייבים להתפשר בחיים (ולי לקח שנים להתגבר על התסכול מההתפשרות המקצועית) אבל להכנס לעמדת ה"משרתת הקטנה", כמו שהגדרת, בטח לא מועיל לאף אחד. ותחזיקי מעמד!
|
תוכן התגובה:
|