|
23/9/2003 13:08
|
דובת גריזלי
|
מאת:
|
|
בלו היקרה, אני זוכרת
|
כותרת:
|
שבבוקר למחרת הגיעי למחנה קיץ ואנוכי בת שמונה עיניי לא נפקחו כלל. הייתי בחדר עם עוד תריסר בנות שעדיין לא הכרתי. אבא ואימא שלי היו רחוקים רחוקים. נבהלתי נורא ולא ידעתי מה לעשות. נזכרתי שביום הקודם הייתה לי קצת הפרשה לבנה מן העיניים (זאת הייתה כמובן מוגלה דלקתית שאחר כך הדביקה לי את הריסים בלילה) ואחרי זמן מה ניחשתי שעליי לרחוץ את עיניי במים. אבל איפה השירותים? הייתי לבדי במקום חדש בלי נפש מוכרת אחת ולא ראיתי כלום! הצלחתי לפקוח עין אחת בעזרת רוק ואז כבר יכולתי להסתדר. הלכתי לאחות של המחנה והיא הזליפה לי טיפות עיניים שבוע שלם, הכול עבר, אבל כמה בנות נדבקו ונאלצו לעבור את הטיפול גם כן. עד היום אני זוכרת את הבהלה של הדקות הראשונות בבוקר ההוא. בטח לאליענה היה הרבה יותר קשה גם מפני שהיא עוד רחוקה מגיל שמונה וגם מפני שככל הנראה היה לה משהו מעבר לסתם דלקת. אבל לפחות היא הייתה אתכן ולא במחנה קיץ :-) מן הסיפור הזה אני למדה שלא רוצים מיד להומאופט בכל עניין ועניין. לדלקת עיניים יש פתרונות קונוונציונליים לא רעים. מן הסיפור שלי את יכולה ללמוד שאי-יכולת לפקוח את העיניים יכולה לבוא גם מדברים פשוטים (כמו דלקת עיניים בראשיתה) ואיננו יכולים למנוע מראש את החוויה המבהילה הזאת מניעה מוחלטת. הרגישו בטוב, שנה טובה, תיכתבו לחיים ולבריאות! הדובה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|