אני לא יודעת על איזו לידה חלמת. בטח שונה. וכמי שגם לא זכתה ללידת חלומות באקפולקו, אני מאוד מבינה את המקום שבו את נמצאת. ההעצמה הזו שכל מי שעברה לידה מספקת, זרה לי, וכנראה זרה גם לך. יכול להיות שזה מקשה עוד יותר על ההתאהבות שלנו בצאצאנו.
אבל היום ממרום שנה ועשרה חודשים פלוס של עמליה, אני יכולה להגיד שני דברים (שכתבתי פה כבר אין ספור פעמים, אבל אני לא מתעצלת לחזור על זה, כי זה נראה לי באמת חשוב. אפילו שליחות): האחד, לידה זה אירוע מדהים, מכונן, חשוב, איזו מילה שתבחרי, אבל היא לא חזות הכל. הורות היא תהליך הרבה יותר מחייב, מעייף, מתגמל ומעצים מלידה. לידה היא צוואר בקבוק, התוכן הוא הדבר שלשמו אנחנו עמלות. ולכן, אל נא ייפלו פנייך. את הכוח והעוצמה שלך את תשאיבי מעוד אלפי התמודדויות יומיומיות, חלקן מעניינות פחות חלקן יותר. את תלדי את יובל עוד המון פעמים. כשהוא יחייך, יתהפך, ייזחל, יעמוד, יילך, ידבר, ינשק, יצחק בקול, יקרא לך אימא.
והדבר השני, הוא בעניין ה"לאט לאט". להתאהב "לאט לאט" זה מצוין. זה נורמלי. זה הגיוני. זה גם מה שקרה אצלי. קשה לאהוב ייצור לא מתקשר, רק בגלל שהוא עבר לך מהנרתיק (ועוד דומה לקישוא). תני לו זמן. תני לעצמך זמן. הכל יגליד. אני מבטיחה. מזל טוב לך וליובל
|
תוכן התגובה:
|