סיפור לידה שלא גורם לך להסמיק מבושה על שלא ילדת בבית, עם מעגל רוחני של נשים תומכות בבגדי פשתן, בתוך אמבטיית עלי ורדים אורגנים או בריכה עם דולפינים מאולפים, אלא את עשית את שלך ב"סתם" לידה סטנדרטית, בבית חולים עם חלוק מגעיל וסדינים דוהיים, לידה שכמוה יש בודאי עוד עשרות ביום.
הגזמתי כמובן (בכוונה) בתאור הפתיחה. אבל מקריאת סיפורי לידה לא מעטים - גם אני נמנית על אלה שמנסות לקרוא מה אחרות כתבו כדי להבין יותר את החוויה שעברתי - נדמה שלכולן נורא הצליח ורק לנו, כמה נשים בודדות, זה לא היה כמו באגדות או נורא הירואי. נדמה שאצל כולן נולדו תינוקות יפיפיים ומדהימים שרק ינקו בשלווה בחדר לידה ולא צרחו כמו משוגעים קטנים שהוציאו אותם מרחם חמים ונעים ישר לתוך האינתיפדה.
נכון, אנחנו, המיעוט הדומם שילד בבית חולים עם אפידורל, תפרים (נתנת-שיחקת אותה שחמקת מהעניין הזה) ומיילדת לא זורמת במיוחד, בולע את הריר תוך כדי קריאה על הלידות המושלמות, ויכול רק לדמיין איך זה יהיה בפעם הבאה - אולי יותר טוב, אולי יותר גרוע ואולי סתם. עוד לידה. כי יש דבר כזה, גם אם קשה להודות בזה.
ומחיאות כפיים לך, ורד, שכתבת דבר כל כך חשוב ונכון. ואוסיף מה שלא כתבת, שעושים מהלידה (אירוע מדהים ומרגש ומקסים מאוד!) מעין מטרה בפני עצמה, וקצת שוכחים את ההורות שאחרי. כי אחרי, זה את והוא או היא, ואם את אימא טובה בשבילו או בשבילה, אף אחד לא יראה שעל דש הבגד לא מופיע עיטור הגבורה שאומר "ילדתי טבעי" או "גם אני בלי חתך!". הלידה חשובה מאוד וגם עושה סיפתח טוב, אבל לא כמו מה שבא אחריה.
נתנת, אני מסירה בפניך את הכובע (או במקרה שלי המניקה - את החזיה) על הסיפור הפשוט, על הסגנון הישיר ועל התחושות המדויקות, בלי להתבייש. גדלו את יובל באושר ובנחת ובאהבה.
ואת זה כותבת אני, שהלידה שלה היתה אומנם סטנדרטית (בית חולים, אפידורל, תפרים) אבל מאוד עוצמתית, ועם כל הדברים שלא תכננתי שיהיו בה (גם אני הייתי מעדיפה מיילדת שלא נובחת) לא הייתי מחליפה אותה בשום לידה אחרת.
ובעיקר - לא הייתי מחליפה את הבת שקיבלנו, לפני 11 חודשים כמעט, בשום ילדה אחרת בכל העולם כולו. וזה מה שחשוב בעיני.
|
תוכן התגובה:
|
