ראשית, נתנת, ספרי את סיפור הלידה שלך לכל מי שרק מוכן לשמוע. זה מאוד עוזר לעבד את החוויה, להבין אותה, לעכל, ללמוד ובסוף להניח אותה בצד ולהתפנות לקלוט חוויות חדשות (לידות נוספות?).
מאוד אהבתי את התאור של ורד שהלידה היא צוואר בקבוק בדרך להורות. חוויה רגעית, אמצעי להשגת המטרה. זה נכון. אבל שלא כמו ורד, אני חושבת שלא מייחסים לזה את מלוא החשיבות, לפחות בממסד. לדעתי, ומנסיוני, יש הבדל גדול מאוד בקבלת התינוק, וביכולת לתפקד ולטפל בו אחרי לידה שנחשבה כחוויה מדהימה בעיני היולדת, לבין לידה שנחשבה טראומטית בעיניה (ואני מקצינה בכוונה). יש כנראה יותר מהסבר אחד למה אילת היא תינוקת שקטה ורגועה, לעומת גל, שהיה רגוע רק על הידיים אם בכלל. אני מייחסת את זה בעיקר ללידה וליכולת הקבלה שלי אחריה. ההורות היא משימה שיכולה להיות מאוד קשה ומאתגרת, אני לא רואה סיבה להכביד עליה יותר עם כניסה קשה, מעיקה וכואבת (ואני לא מדברת על צירים). הלידה צריכה להעצים אותנו בדרך להורות. לסלול לנו את הדרך. להחדיר בנו את האמונה בכוחנו וביכולתנו.
נתנת - החוויה היא שלך ורק את יכולה להחליט אם היא מדכאת, מתסכלת, משמחת או מעצימה. איזו חוויה שלא תהיה, אני מאחלת לך שתלמדי ממנה על עצמך, על בן זוגך, על ילדך ועל הממסד, ושתשתמשי בידע הזה כדי להיות אמא, בת זוג ויולדת מאושרת ושלווה. ברכות, שבית.
|
תוכן התגובה:
|