|
22/10/2003 11:32
|
ורד
|
מאת:
|
|
שמחה שעבר בשלום יחסי, מחכה לשמוע מה קרה בסיקוול, ומשהו על אנוכיות
|
כותרת:
|
פעם, כשהייתי משקית חינוך ביחידה נורא סודית (ולא כל-כך חוקית), הצטרפתי לאחד מחבריי למשמרת השמירה שלו. ישבנו ודיברנו והיה נחמד, אז המשכנו הלאה עוד איזה שעה או שתיים מעבר לתורנות שלו. ואז הוא שיתף אותי במחשבות שהתרוצצו לו במוח.
זה הלך ככה:
הנה, אני עושה משהו נחמד עבור מישהו אחר. שני חברים שלי קיבלו לילה שלם בזכות זה שאני נשארתי לשמור במקומם (לילה שלם?? נשמע מוכר, לא?). אז האם אני אלטרואיסט? לא ממש, כי בעוד אני עושה מעשה טוב, אני בעצם מתבשם מטוב ליבי. כך שבהפוך על הפוך אני עושה עדיין למען עצמי.
טוב, על זה מבוססת הפילנתרופיה.
איך זה קשור? כי נראה לי שאת מכניסה את עצמך ללופ של בחינה עצמית, שבו רק אם את סובלת יסוריי גיהנום בשלווה סטואית את באמת אימא טובה. אימא טובה צריכה גם ליהנות מהכל. לי יש אימא משקיענית בדרכה, מחנכת דגולה, שתמיד ויתרה למעני על כל מיני דברים (או כך לפחות היא טענה), אבל מה? היא אף פעם לא צוחקת באמת. אני יודעת שאת לא כזאת, ושאת אימא חיונית ורבת קטעים, הבאתי את אימא שלי רק כדוגמה קיצונית לזה שאימא עם חוש הומור זה לא פחות חשוב מאימא מרטירית. בעצם זה דבר והיפוכו.
ומחכה לעידכון
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|