|
11/1/2004 15:18
|
ליאורקה
|
מאת:
|
|
אמא של טל - מקסים! ואלה...
|
כותרת:
|
אין לי מה לומר חוץ מזה שאני מבינה אותך ומרגישה כמוך הרבה פעמים. הגעגוע הזה לשקט ולמרחב לעשות מה שבה לי מתי שבא לי. החופש הזה שאפשר להחליט לצאת עד שעות מאוחרות, בלי עייפות ובלי לשבור את הראש מה לעשות עם הקטנקן והדאגה המתמדת הזאת של מה קורה איתו. והאפשרות להתפנק במיטה בשבת עד שעות הצהריים המאוחרות, והרומנטיקה שהייתה והתחלפה לה בפרקטיקה... ובכלל, זה מוזר שכל מה שמעסיק אותי עכשיו זה הנקה וחיתולים ושיניים (תמיד פיהקתי כששמעתי נשים מדברות על הנושאים הללו). כשחושבים על זה - זה טבעי להתגעגע לזה וזה נורמלי ש"החיים שלפני" חסרים, במיוחד שעכשיו אנחנו קודם כל "אמא של" והמחויבות שלנו היא קודם כל לו (או לה) ורק אח"כ לעצמינו. אבל אז יש את הפעמים האלה שאני מסתכלת על הדבר המדהים הזה ולא מאמינה שהוא שלי ושהוא נוצר מזרע וביצית (שלי!) ושהוא מחייך ומקשקש וחי ונושם וזה מדהים אותי כל פעם מחדש. אני מאמינה שעם הזמן זה הולך ונהיה יותר קל. שאנחנו נתרגל למצב ושיהיה קל יותר להשאיר אותם עם ביביסיטר/סבתא וכד' ולהתעסק בכל אותם דברים שאי אפשר עכשיו. ואפרופו - באמת חשוב שתקחי כל עזרה שרק אפשר לקחת ושתמצאי את הזמן לנוח, לצאת ולעשות דברים קצת בשבילך.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|