הדס. אין לי ממש פתרונות בשבילך, רק לשתף אותך שגם אני עברתי תקופה מאד קשה אם הבכור בתקופה הראשונה (כחודשיים), וכשהתאומות כבר היו עובדה מובנת מאליה, זה די הסתדר בחזרה. הימים בהם היה חופש בגן, והייתי עם שלושתם כל היום, היו סיוט. זה נכון שאם התאפשר לי ואזרתי כוחות לבלות סולו עם הבכור- הכל היה נראה אחרת. אם את יכולה- מומלץ. אבל אצלי זה התאפשר רק בשעות אחר הצהריים, ולמי יש אנרגיות לזמן איכות אחרי שרבתי איתו כל היום? כשבעלי היה מגיע כל מה שרציתי זה לצאת לפנסיה מוקדמת ולהפליג לאיזה אי בודד כדי להיתייחד עם השחפים. הייתי צריכה ממש להתעלות על עצמי ואז היה מצוין. ואני ואת לא היחידות. חפשי את הדיון שפתחה עידית על כך לפני כשבוע וחצי.
צריך אולי לנסות להסתכל על זה דרך העיניים שלהם. הפחד מאובדן האהבה שלך כלפיה הוא מאד חזק, מוחשי, אמיתי ולא תלוש לגמרי מהמציאות. היא צריכה בחזרה את תשומת הלב שלך, והיא תעשה הכל, בצדק, כדי לקבל אותה. אם זה בדרכים חיוביות או שליליות (הרבה יותר פשוט ומהיר).
בקשר לדברים של איריס+3, אני קצת הייתי נזהרת מלציין בפניה כמה היא גדולה. כי החיסרון שלה כרגע מול טל (בתחרות על זמן אמא), זה שהיא גדולה. יש הרבה דרכים לשבח אותה בלי ליפול לפח הזה, כי היא בטח כבר הבינה שכרגע, כדי לזכות בתשומת לב שלך עדיף להיות תינוק, ולכן את מסתכנת בכך שהיא לא תרצה יותר לעשות את כל הדברים האלה שהיא עושה ובגללם את משבחת אותה בכך שהיא גדולה- מה שמוביל לחוסר שיתוף פעולה ממנה ונסיגה.
כאמור- אין לי ממש פתרונות, אבל אם זה יעודד אותך, בערך אחרי חודשיים הבן שלי עבר לדרכים חיוביות להשגת תשומת לב.
היום למשל באתי לכעוס עליו על משהו שהוא עשה, אז אמרתי לו קצת בכעס: "למה עשית את זה?!"
הוא הסתכל עליי בעיניים מלוכסנות והצמדת לחי לכתף במבוכה: "אבל אמא..... אני מאד מאד אוהב אותך"
כמובן שזה כבר ריכך אותי: "גם אני אוהבת אותך, אבל למה אתה אומר לי את זה עכשיו?" "כי אני מאד שמח לשמוע שגם את אוהבת אותי כל הזמן..." (והוא רק בן שנתיים וחצי) הם פשוט יודעים ללחוץ על הכפתור....
|
תוכן התגובה:
|
