אני אדם תחרותי מאז שאני זוכרת את עצמי (למרות שלשמחתי לאחרונה זה דווקא נרגע, במיוחד עם ההריון והלידה...), וזה לא משהו שלמדתי מהורי. כמו הוטיקה, אני מאמינה שתחרותיות במינון סביר אינה שלילית, אלא מקדמת להישגים, שהם דבר מוערך בחברה בה אנחנו חיים. אפשר אולי להשתמש בדרכים הומוריסטיות כדי לא להפוך את התחרות לערך מרכזי בחיים. למשל, להמציא משחק עם כללים הפוכים - "בוא נראה מי מגיע אחרון"..., או מנצח דווקא מי שצובר הכי מעט נקודות, וכן הלאה. כמובן שלא תמיד (זה לא יכול באמת להחליף את הניצחון ה"רגיל"), אבל מדי פעם,לשם שעשוע. חשוב לדעתי גם להוות מודל אישי לקבלת הפסד ברוח ספורטיבית, ולדבר על-כך שלרוב יש עוד הזדמנות.
|
תוכן התגובה:
|
