|
25/2/2004 16:17
|
מירי2
|
מאת:
|
|
ל- א'
|
כותרת:
|
בודאי שהשינוי מאמא לאבא מסביר את זה. גם אצלנו (שנה ו- 5) כל פעם שאבא מביא לגן הוא אח"כ מספר איך הילדון רץ לשחק בשמחה, ואילו איתי איך שאנחנו מתקרבים הוא נצמד אלי. עכשיו יש לו טריק חדש (שניה, אני צריכה להשוויץ) - הוא נצמד אלי ואומר "אמא בוק (=חיבוק)", הוא יודע שזה ממיס אותי... מה שעוזר אצלנו קצת - קודם כל משתדלים במידת האפשר שרק אבא יקח, אם בכל זאת אני צריכה לקחת אז כל הדרך לגן אני משננת לו מנטרה "עכשיו הולכים לגן, איתי ילך לשחק עם הגננות (אומרת את השמות שלהם) ועם הילדים (אומרת שמות של ילדים שהוא אוהב), יגיד ביי ביי לאמא ואמא תלך לעבודה", ככה בטון שקט אני חוזרת על זה שוב ושוב. כשמגיעים לגן אני אף פעם לא "זורקת" אותו ממני, אלא ממתינה שאחת הגננות תתפנה ותיקח אותו על הידיים שלה לשחק, אבל ברגע שהעברתי אותו לידיה אני מנשקת ויוצאת בהחלטיות, למרות מחאותיו, כדי לא להשלות אותו שמא הוא יכול לשכנע אותי לא להשאיר אותו שם (כי הוא לא, מה לעשות, וזה סתם מאכזב יותר אם הוא יחשוב שכן). כמובן מחכה ליד הדלת עד שאחת הגננות מסמנת לי מהחלונית שהוא נרגע.
מה שהכי חשוב, שמאפשר לי את כל זה, היא העובדה שאני סומכת במאה אחוז על זה שטוב לו בגן. נראה לי ממה שכתבת שזו נקודה שאת עוד צריכה לברר לעצמך. אולי באמת לבוא לצפות בלי שהיא תראה אותך, אולי לשים לב טוב לאיך היא חוזרת מהגן, להרגיש מה האינטואיציה שלך לגבי זה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|