איבי יקרה, לימון יקרה (הי, מזל טוב!) אני מווה שאצליח לכתוב את מה שאני רוצה לומר, ומבהירה מראש שאין בזה כדי לגרוע כהוא זה מהרגשות העזים ששתיכן חשות. לא ילדתי בבית, אבל נדמה לי שחלק מהלידה שלי הזכיר את מה שאתן מתארות. למה נדמה לי? כי יש לי בלוק לגבי איזה חמש שעות מהלידה, אותן שעות איומות וכואבות בהן נתקעה לי הפתיחה וכלום לא עזר. צרחתי שם כמו משהו ששוחטים אותו, זה הדבר היחיד שאני זוכרת. כל השאר הייתי צריכה לשאול את בנזוגי. מה מצחיק? שהייתי בבית חולים, ויכולתי לקחת אפידורל, ולא לקחתי, ואולי בגלל זה אני מסתכלת אחורה על הלידה שלי בתור טובה. כי היתה לי בחירה ובחרתי, ובחרתי בדרך שהוליכה אותי הכי קרוב ללידה שרציתי (כי בטח אם לא הייתי בוחרת כך הייתי מגיעה לזירוזים והתערבויות למיניהן). צחוק צחוק, אבל הקונטרול פריקיות שלנו היא חלק מאוד משמעותי בסיפור שלנו, וככה הלידה של אפרתי היתה טראומטית (והיא גם היתה טראומטית בכל קנה מידה), ובגלל זה הלידות שלכן היו טראומטיות, כי היתה הרגשה שנשללה זכות הבחירה (כי בינינו, "תהרגו אותי" לא היתה באמת בקשה לגיטמית...), שהגוף עשה מה שהוא רוצה, ושכח לשאול אותנו. והתמזל מזלי ובדיעבד אני יכולה להגיד "בחרתי" (בזמן אמת תהרגו אותי אם אני יודעת למה לא בחרתי אחרת, אני חושבת שהייתי מסטולית מדי ושכחתי שהאופציה קיימת - גם כן בחירה - כי ברגע שנזכרתי צרחתי שאני רוצה...), ולתת פרשנות שונה ללידה שלי. הלקח שלי מהלידה שלי היה שבפעם הבאה אני הולכת לעבוד הרבה על דמיון מודרך, כדי לדעת לתת לגוף שלי הוראה להיפתח, וגם זה עוזר לי לעשות שלום עם הלידה שלי: היא לימדה אותי משהו על עצמי, על המוגבלות שלי, על המקומות שבהם אכזבתי את עצמי. אז כאמור, מה שאתן חשות קיים, אבל אולי יש דרך לפרק אותו, לפורר אותו ולראות איך קורית שם הפרשנות: החלק שהמיינד שלנו מנסה לנתח בדיעבד את החוויה הזו, הכואבת, שבה איבדנו שליטה חלוטין על מה שקורה. אבל - ככה זה בלידה, אני חושבת, והשאר זה איך שאנחנו מסתכלים על זה. אגב, אני חושבת שאפידורל יכול להיות מאכזב לא פחות, למעשה, כנראה שיותר, מהבחינה הזו, לא?
ואיבי, מה לגבי טיפול מסוג אחר? נדמה לי שזה המקום לטיפול שמגיע דרך הגוף, ששם בצד את השפה, ואולי כך מאפשר לוותר על הפרשנות הכואבת הזו, ולהגיע לחוויה עצמה. וזה גם מאפשר לך למצוא מישהו בגרמניה, כי לא צריך את השפה...
חיבוק גדול
|
תוכן התגובה:
|