|
5/3/2004 23:47
|
איבי
|
מאת:
|
|
כל ההודעה הקודמת שכתבתי נראית אצלי כמו סימני שאלה אז העתקתי אותה שוב - סליחה על סימני השאלה או על הכפילות
|
כותרת:
|
תודה לכולכן על כל התשובות. קצת מבולבל לי לכתוב הלאה... זה כיף גדול לקרוא אתכן וכבר מהווה התחלה של טיפול (יבוא או לא - זה לא העניין, כאן זה בשביל מה שקורה כאן). אני חושבת שהעניין של השליטה ואיבודה הוא חזק. ובאמת יש לנו חיים כלשהם ו"עוצמה נשית" במובן שעליו מדברים כאן לעתים קרובות היא לא ממש חלק מהם, ואז אנחנו צוללות לעולם הזה של הריון ולידה (כמו שכתבת אפרתי בסיפור הלידה שלך שקראתי ובכיתי בשנית) ופתאום אנחנו אמורות להיות איזו אמזונה קמאית ולהתחבר לאיזו אמת נשית פנימית. כנראה שלא כולן כאלה, לא ככה על הנסיון הראשון בכל אופן. חשבתי עכשיו בזמן שהרדמתי את הלל על מה שנכתב כאן (תסלחו לי שנהיה לי קצת סלט בראש ושכחתי מי כתבה מה) על זה שבית חולים זו הסרת אחריות מסויימת ובבית כל האחריות על התהליך היא על היולדת, זה נכון לגמרי וכנראה שהפגישה הזו עם הכוח שהיה לי ללדת, וזה כן הכוח שלי, גם אם זה הרגיש לי זר, היתה מאוד מכאיבה. זה מזכיר לי את כל הפעמים ביוגה בשלב של ההרפיה שלשם שינוי כן הצלחתי להתנתק ממחשבות וכמעט בכיתי, או פעם שעשיתי תרגילי נשימה שפסיכולוגית אחת לימדה אותי - הפעם היחידה שבאמת הצלחתי להתכנס ולהיות רק בפנים ארכה אולי דקה - מייד הייתי חייבת "לקפוץ" החוצה משם.
אני לא בטוחה שכל לידה היא חוויה מעצימה, כנראה שזו תמיד חוויה עצומה וחזקה נורא.
אגב, אם הובנתי לא נכון, עם כל הכאב והקושי האלה, אני גם מאושרת על כך שילדתי בבית, שהלל היה איתי כמה ימים במיטה בלי לזוז לשום מקום ובלי טלטולים ולחץ של רופאים. את הלידה הבאה אעדיף גם לעשות בבית, ה"איום" בבית חולים ואפידורל הוא לא באמת , אלא אם כן לא אצליח להשתחרר מהפחד. היה פה לא מזמן סיפור לידה שאילנה שמש כתבה, לידה שהיא יילדה, ומה שאני זוכרת בעיקר זה שבגלל לידה קודמת טראומטית הן עברו יחד במהלך ההריון בדמיון את כל הלידה שתבוא, כל שלב ושלב, וזה לקח הרבה זמן, כנראה בגלל הקושי להתעמת עם חלקים שהיו טראומטיים בלידה הקודמת. זה בהחלט משהו שנראה לי טוב לאמץ בהריון הבא.
אפרתי - האבל הלא ברור הזה... זה מה שעדיין לא מובן לי עד הסוף. אולי מה שנירית שפירא כתבה, על ההיפרדות, ההפיכה לשניים שאחד מהם הוא לא אני, זה אגב עדיין קשה לי, לא בדיוק ממקום של שליטה הפעם אלא קשה לראות אותו שוכב לבד ובשקט לפעמים, לא צריך אותי כאילו, ולזכור שהוא יישות עצמאית עם רצונות עצמאיים - כולה שלושה חודשים אבל זה כבר נוכח לפעמים.
לימון - מזל טוב!!! זה דבר ראשון. אני דוקא מבינה את הבושה, אם כי זה לא ברור למה יש אותה. אבל יש אותה. אין לי הסבר. זה לא הצרחות - אצלי זה לא היה זה ליותר משביב מחשבה קטנטן על השכנים, אולי התחושה של איבוד צלם אנוש פתאום. קחי את הזמן, זה לא פשוט הסיפור הזה אבל באמת כמו שנכתב פה, בסופו של דבר הלידה היא רק אמצעי להוציא את התינוקי החוצה, ולא חויה שעומדת בפני עצמה.
מאחלת לכולנו לידות קלות בהמשך
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
