איבי יקרה - שמחתי לשמוע שהדיון הזה הקל קצת מהמועקה שלך. רציתי גם לומר לך תודה על השיתוף. אני מאמינה שכל סיפור כזה עוזר לאישה אחת לפחות להבין מה עובר עליה, לדעת שהיא לא לבד ולקבל מושג איך נראית הדרך החוצה. ואני מקווה שזה בסדר מצדך, השיחה הזו שהחלה להתפתח בין אסנת לביני. היא נראית לי מספיק קשורה בשביל לנהל אותה כאן, אבל אם את מעדיפה אחרת, תגידי.
אסנת - קראתי שוב הכל, עם דמעות בעיניים, בתערובת של זעזוע, צער והשתאות. איזה עוול, כמה סבל וכמה גבוּרה -- כתבת משפט על המראות והקולות שלא עזבו אותך, וזה אכן נשמע אופייני לסינדרום פוסט טראומטי. תיאורים אחרים שלך נשמעים אופייניים יותר לדיכאון, אבל הדברים לא סותרים, כמובן. אני מחכה לשמוע את מה שרצית לומר, כשיתאים לך לחזור לשיחה הזו.
|
תוכן התגובה:
|