|
8/2/2001 22:44
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
|
מאיה יקרה, ברכות מקרב לב
|
כותרת:
|
לפני הכל, ולטובת מי שלא מכיר את מאיה, מדובר במייסדת מפגשי הפורום, ובאחת המשתתפות הראשונות בדיוניו.
אני כמעט מתפתה לחזור על מילותיהן של מי שקדמו לי באיחולים. יותר מפעם דובר פה על הרוגע שלך, וללא ספק, אם היינו צריכים לבחור ב'מלכת האיזון והרוגע' של מפגשי הפורום, הרי שהיית זוכה בכתר בקלות. וטל נשמע פשוט גבר שבגברים ('לא מחליטים על אפידורל בציר', אולי תיכנסי לאמבטיה וכו' - מעורר השתאות בהבנתו העמוקה וברצינות התהומית שבה התייחס לפרויקט), ונשמח אם יחלוק מאוצרותיו לגברים שבינינו.
ומעבר לברכות שאני שולחת לך מאיה מקרב לב, ובהתרגשות כנה מסיפורך הפשוט נהדר שבו בחרת לשתף אותנו ברוחב לב (ואין זה עניין של מה בכך, כשעדיין לא נמלא שבוע טרוט עיניים ללידתך), אני חייבת לפתוח כאן עניין שטורד את מנוחתי, וחלילה שאינו עוסק בך, אלא יוצא מגבולות סיפורה של מאיה, הישר אל עולם הסימבולים המוקצן והפנטסטי ושמקורו רק בתחושה המתעוררת בי לעיתים על רקע תפאורת זיקוקין עליזה דווקא.
והעניין הוא כזה, וברור שאינו ביני לבינך, מאיה יקרה באמת, אלא הוא חורג מעבר לגבולות הדיאלוג, שכן אנחנו בפורום, ויש לו עניין עם אלו בינינו שעומדות לפני לידה, מתענגות על סיפור לידתך, אך רוחן אולי נעכרת לרגע ואינן בטוחות על שום מה.
נדמה לי שבין שורות האיחולים, שהן רחבות לב ונעימות וללא מתום, מסתתר מסר המעיב על החגיגה. והוא אומר. אהה - מאיה שלנו היתה רגועה, ולכן זכתה בלידה מהחלומות (הי יעלית). משמע אשה רגועה, טובה, מרוויחה לידה רגועה וטובה. המסר, ענוג ככל שיהיה, מקפל בתוכו מסר סימטרי, קשה ופוריטני, הנגזר ממנו בלוגיקה פשוטה. והריהו: אם אני לא (ואלוהים יודע שאני לא) רגועה וטובה, אבוי איזו לידה מחכה לי...
ממש כמו שבסרטי דיסני הגיבורה הטובה לבושה מחלצות בצבעי פסטל והיא מחונכת ופניה כפני תינוקת תמימה והיא הזוכה לחיות באושר ועושר עם נסיך החלומות, הרי שמנגד תצוייר לה קרואלה דה ויל מעשנת, אדומת ציפורניים, גרומה ולבושה בצבעי אדום-שחור-לבן, ובפרוות אמיתיות...
ויש כאן את הביצה והתרנגולת, כי מי ילדה טובה? מי שחונכה בבית טוב, וקיבלה אימהות טובה, והטוב פשוט הורעף עליה. וכי איך לא תיתן אמון בעולם?
ומנגד, רוחשות הביצות צפרדעים ורמשים ויצורי דומה לא עלינו, ואלו מאיתנו שזכו לטעום ממנעמיהן, ולמרות שנולדו לעולם כשהן זכות כנסיכות, הרי שהמיית הצפרדעים מצרצרת באזניהן, והן מנסות להסות אותן כגזור האחות המרשעת את הבוהן הסוררת כדי שתתאים לנעל הבדולח של סינדרלה.
האם מכאובי צירים ממושכים וסיבוכי לידה הן מנת חלקן של מי שאיבדו (ולא מעניין איש שלא באשמתן) את התמימות? שאלה זו מטרידה את מנוחתי מאד. ויש הרבה ילדות זיגזג. אחת משמונה מאיתנו נוצלה מינית בילדותה (לפי סטטיסטיקות עדכניות). עוד ככה וככה אחוזים נושאות פצע זה או אחר. האם הצירים מכאיבים לנו כי אלו שבינינו שננשכו בנשיכת דרקולה זה או אחר (נשיכה שהופכת כידוע גם את הקרבן לערפד בעצמו) מנסות לשווא להתכחש לשני החורים שבצוואריהן, ולדבוק עד כלות הכוחות בגירסת ה'אני טובה' ויהי מה?
ואם יש אמת בדברים, האם יש מקום לשנות את תורת ההכנה ללידה באופן שמתסריט המדונה היולדת בנשיפה רכה, ובתנועות עגולות ועוטפות, תתפצל גם הוראה אחרת למחול אש ותמרות עשן?
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
