צער רב בלבי על הודעתך, יקירה (ואם את לא קוראת את התגובות, זו זכותך, כמובן, ואין לי אלא להצטער גם על כך), כשם שהצטערתי על אותו דיון ארור, ולא אנסה לשכנעך אחרת למרות הצער הזה כי ברור לי שהגיעו מים עד נפש, אבל כותיקה פחות אל ותיקה יותר, אני חייבת להזכיר: שפעם בירח (לא כחול, לצערנו) זה קורה, הדבר הזה: מישהי פותחת הודעה, מישהי תוקפת, מישהי מזדעקת, מישהי מצטרפת לתוקפת, מישהי מלבה את האש, מישהי מנסה להרגיע, מישהי משפריצה ארס מפחיד, מישהי שופכת רעל, מישהי דורכת, מישהי בוכה, מישהי כואבת, מישהי עוזבת. איבדנו ככה רבות וטובות מחברותינו במהלך הדרך. חלקן חזרו תחת שם אחר, חלקן לא חזרו מעולם. וזה מין דבר כזה שמעלה את השאלה: איך אנחנו לא לומדות, כמו ההם ליד הר הגעש, ואיך אנחנו נופלות לפח הזה פעם אחר פעם מחדש, ולמה אנחנו שמות פה את לבנו ונשמתנו חשופים כל כך על השולחן, שכל אחד שמזדמן לפה לרבע שעה או יותר יכול לבוא ולמעוך. אולי בגלל שברור לנו מה הכלל ומה היוצא מן הכלל, ברור לנו שהטוב רב וחזק מן הרע, ושבצד זוועות כאלה יש כאן הצלת נפשות מדי יום ביומו. אולי בגלל שאחרי שאנחנו מזקינות ומחכימות ומתחשלות ומתקשחות אנחנו למדות שהמדיום הזה יש לו המון יתרונות וכמה חסרונות כואבים מאוד, ושהמקום הספציפי הזה, יש בו המון חום ואהבה אבל גם צרות עין וקטנוניות, לפעמים, ושעלינו להפעיל את המיומנות הרגשית הנשית שלנו כדי לתמרן פה ולצאת מזה לא רק בשלום, אלא גם מחוזקות, כי בדרך כלל - אפשר. ובכך זאת מתפלק לי - אל תלכי! אבל אם את הולכת, היי בטוב, ושובי מהר. בבקשה. ענת
|
תוכן התגובה:
|