22/4/2004 11:13
|
אביב
|
מאת:
|
את יודעת כרמית אני קוראת את הסיפור הזה שוב ושוב
|
כותרת:
|
הוא מודפס ושמור אצלי בתיק סיפורי לידה שאני קוראת שוב ושוב. ואני שואלת את עצמי. היום אחרי לידות בהן זכיתי ליחס כמו שמתארת סיוון ובעצם גרוע ממנו בהרבה, ואני יודעת בדיוק אייך יכולה רפואה ציבורית להיראות. עם הרבה בטחון עצמי. עם הרבה יותר ידע. עם הרבה יותר קשר לעצמי. מה אעשה אם אהיה בכזו סיטואציה שוב? לא יודעת. הסיפור הזה של יונת שרון כמו גם תיאור לידת הבית שלה מדהימים. יש בהם חגיגה של החיים. ואני שואלת את עצמי זו היא? - האם אני מסולת לחגוג ככה בכל מצב? אין לי תשובה. אני מנסה להבין את החיבור המדהים שלה את הרוגע מתוכו הצליחה למצוא אוצר במקומות הכי קשים. מנסה ללמוד ממנה את היכולת הזו. ולא יודעת אם אי פעם אצליח להיות במקום כזה שבו לא משנה מה התנאים החיצוניים אף אחד לא עוצר לך את החגיגה. אולי זו מתנה שמעטים קיבלו. אולי זו מתנה שיש לכולנו ואנחנו צרכים ללמוד לקבל, אין לי תשובה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|