קודם כל, אני לא באה באופן ביקורתי (רק לא כל כך מצליחה להעביר את זה בכתב), אלא מנסה לתאר מצב. אני מסתכלת על סיפור הלידה, ולמעט נקודות מעטות (אין מים חמים, רופא שמיד מכריז על צורך בוואקום) מה שאני רואה, זה בעיקר פאסיביות מצד בית החולים. עכשיו, אני לא אומרת שככה זה צריך להיות (אני אישית נעזרתי מאד במיילדת שלי, ולא יודעת איך הייתי מסתדרת בלעדיה), אבל אני חושבת שיש כאן גם עניין של גישה שאיתה אנחנו באים ללידה (ואולי להורות בכלל). זה לא קשור לאסרטיביות, ולא קשור גם למספר הלידה (אם כי נכון שבלידה ראשונה אנחנו עוד תמימות מספיק, ויותר מדי מאיתנו באות בגישה פאסיבית וסומכת על הרופאים שכבר ידעו מה לעשות - כולל אותי, אגב, ברמה זו או אחרת). המיילדת לא הציעה תנוחות, או מסג' - אבל גם לא מנעה מהיולדת לשנות תנוחות כרצונה, או מהמלווה לעשות מסג' (לפחות לא לפי מה שנכתב). למה לא השתמשת בכלים האלו? בדיקת פתיחה, היא ממש לא הכרח, ולמעשה, לא לחלוטין ברור שיש לה תועלת (כי ההתקדמות לא לינארית ולא זהה בין הלידות, ולכן המידע שניתן לקבל לא נותן הרבה) ורבות היו שמחות לו היו מסכימים לוותר להן על הבדיקות.... נכון, יונת היא מיוחדת, ולא כל אחת יכולה להיות כמו יונת. אבל הבאתי את הסיפור שלה, כי הוא מראה הסתכלות שונה על תנאים פיזיים דומים, וכמה זה משנה את החוויה הסוביקטיבית.
אני מסכימה שבית החולים היה יכול להיות יותר אכפתי ותומך. אישית, אני למדתי שזו ציפיה מוגזמת מבי"ח (לאו דווקא בני ציון, שהוא דווקא נחשב לידידותי יותר מבין בתי החולים בחיפה) כי זה הרבה עניין של מזל. ונכון גם שבית החולים מרוויח על היולדות מספיק בשביל שישקיע בהן, לפחות בכוח אדם. אבל נראה לי הרבה יותר מעניין לבדוק איפה אני, היולדת, בתוך מהלך העניינים. מה עם האחריות האישית שלי על מה שקורה איתי - או שאני מצפה שהכל יעשה עבורי.
שוב, זאת לא ביקורת. סה"כ כמעט כולנו הגענו ללידה ראשונה בגישה דומה לזו. החינוך הצליח. השאלה היא אם נלמד הלקח ואיך אנחנו ממשיכים כהורים - ובלידות ההמשכיות. ואולי זו בכלל דרך שמתאימה לנו.
|
תוכן התגובה:
|