26/5/2004 08:02
|
ורד שלשחר
|
מאת:
|
חוץ מלהביע את דעתי בנושא יש לי עוד מחשבה....
|
כותרת:
|
אני חושבת שהתגובות שלנו פה (ותקנו אותי אם אני טועה) משקפות בעצם את המערכת שלנו עם הורינו ובייחוד עם האם בחיינו. כל אחת ומערכת היחסים שלה. אצלי כשהיו צירים ההורים הם הראשונים שהודענו להם והם הגיעו במהירות האפשרית (עד שהגיעו כבר ילדתי) ובכל זאת אין לי ספק שאמא שלי ידעה שתתקקבל בשמחה ושמקומה הוא שם א-ב-ל- מאחורי הדלת , לא לעומקי עומקו של הוריד. יש גבולות ןאנחנו מציבים אותם.
האם לא נתמודד ונלחם אם ילדינו חלילה יפגעו, יפלו לסמים, יחלו, ירביצו להם ... האם לא נהפוך לנמרות? מה שונה מצב זה בו אמא מודאגת למוות.
כמובן שאני חושבת כמו רובכן פה שהילדים היוצריכים לדאוג לעידכונים ולא אילנה , אבל זה לא קרה והיצר האמהי דאג (גם של האבא - אני בטוחה) וכמו שאומרים : הם לא ראו בעיניים ואני... מבינה אותם.
עד כאן הצד הזה.
ולגבי אילנה , אינני שופטת, ייתכן שכל היחס אותו קיבלתם ממנה הוא כתוצאה מהחוסר אמונה שלכם בה כי היא הרגישה שהתיחסתם אלייה כמישהי שמשחקת משחקים ותעשו חושבים עם עצמכם לגבי איך הרגשתם כלפי לידה שכזו שאינה הלידה אותה אתם מכירים (חדר יולדות, בית חולים, רופאים) לא ציינת איך הסתכלתם על כל העינין כשרק שמעתם שזה עומד לקרות בדרך הזו... לקחתם את זה בשיויון נפש? התנגדם? נבהלתם? דבר גורר דבר את יודעת....
מאחלת לכם שתפתרו את הנושא עם עצמכם ותגיעו למסקנות הנכונות וכמובן שנשמח (או לפחות אני) לשמוע גם את הצד של הילדים.
חג שמח
ורד
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|