26/5/2004 23:29
|
ליאתיתי
|
מאת:
|
דניאלה
|
כותרת:
|
עקרונית אני מסכימה. העניין הוא שמדובר בלידה, וחלק ממה שמשתמע מכך זה ששיקול הדעת במהלכה לא חייב להיות מופעל. ז"א, בלידה שלי, היה איזה שלב שאמא שלי הציצה וראתה אותי בול איך שהכי לא הסכמתי. בכיתי, הייתי אומללה ומאוד מאוד מפוחדת. הם ישבו שם שעות רבות מאדו בחוץ, וזה מה שהיא ראתה. טל רצה באיזשהו שלב ללכת להרגיע, ואני רציתי שילכו כולם להזדיין (וסליחה מאוד על הבוטות), ויעזבו אותי בשקט. לא עניין אותי כלום. כלום! חוץ מזכרון הכאב הנורא (אז כבר האפידורל התחיל להשפיע), חוסר האונים הזוועתי והפחד האיום מזה שהאפידורל יפוג לי, הצורך להרגע ולחזור לאיזושהי מידת שקט ושליטה (או משהו (:). אחרי שהאפידורל ממש השפיע, והרעידות נרגעו וגם אני (או להיפך), טל הודיע לי שהוא יוצא להרגיע. אישית - מאוד לא התאים לי. אני חושבת שאפילו כעסתי. אבל הוא היה נחוש, שכנע אותי באסרטיביות, יצא וחזר. במבט לאחור אני חושבת שהוא עשה הכי טוב בעולם. אז - לא. לכן אני חושבת שגם אם הזוג התנהג והרגיש במהלך הלידה שאין לו שום מקום למישהו נודניק מבחוץ - וזו באמת באמת זכותם, על המיילדת לתפוס פיקוד ולעשות משהו גם בחוץ. אני ממש לא רואה בזה בגידה ברצון הזוג או משהו בסגנון - הלא הם מלכתחילה שיתפו אותם במה שקורה. לכן גם אני חושבת שלמרות שזה יעני התפקיד והיחסים של הזוג וההורים, המיילדת כן צריכה היתה לעשות עם זה, ולא להעצר בדבקות של "רצון היולדת" - כי בשלב זה, לרצונות שלה מעבר ללידה עצמה לא תמיד נכון להאמין. מה, באמת נראה למישהו שהיולדת במצב נורמלי היתה בוחרת להעניש ככה את הוריה ומשפחתה? לא נראה לי. ובגלל זה אני כן חושבת שיש מקום של ממש לתפקיד המיילדת בסיפור ולא רק לסיבוכי היחסים המשפחתיים.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|