27/5/2004 14:59
|
דסי אשר
|
מאת:
|
תגובה למכתב הכואב של האמא/סבתא
|
כותרת:
|
הי אמא וסבתא, של הנכד הראשון.
מאחר והוזכרתי פעמיים במכתבך, אני רוצה גם להגיב,למרות שלא חזרתי וקראתי את הדיון שהיה לפני חודש.
למען הסר ספק- אני אישית כלל לא מחסידות לידות בית.
אילו ילדי שלי, שעדיין לא נשואים, היו מעלים רעיון כזה, הייתי אומרת כל מה שיש לי לומר נגד רעיון זה, ויסלחו לי הקוראות הרבות, שחושבות אחרת ממני.
אבל, אני זוכרת שכתבתי בדיון ושאלתי- "איך ההורים קיבלו את הטלפון של אילנה?".
בדברי אלה שאלתי בעצם- מי איפשר להורים להיות מעורב בהחלטות של ילדיהם, שעברו מזמן את המעמד של קטינים.
היום זאת לידה, מחר זה ענין אחר.
ביתי מסכנת את עצמה בכך שמעשנת בכמויות עצומות. החבר שלה נוהד מהר מידי לטעמי ולטעמה של המשטרה. אין לי מושג אם היא מעשנת סמים- אבל אני חרדה תמיד... גם בני בונה לו חיים אישיים בוגרים- לפי החלטותיו שלו.
העבודה שלי כאמא , עבודה שנמשכת כל הזמן- היא ללמוד להפרד מהם, מבלי להפסיק לאהוב ולהעריך אותם מאד.
אלה הם החיים שלהם, אלה החלטות שלהם.
זה נראה לך אולי רחוק/לא רציני/לא אקוטי/לא מידי הנזק והסכנה של עישון סיגריות- אבל זה מסוכן. היא הבת האהובה שלי- אבל אלה החיים שלה.
אם יחליטו על לידה טבעית- בוודאי אהיה בחרדות שאת נמצאת בהן- אבל אלה החיים שלהם. החרדות שלי- יתעצמו- מסיבות אישיות שלי.
ילדי שלי, לא כמו ילדיך בסיפור שלך- מקשיבים הרבה לחרדות שלי, ויודעים עד כמה נושא המוות של אדם קרוב מאד- רגיש אצלי.
מדוע כלתך לא התחשבה בהיסטוריה המילדותית של אמה והחרדות הנלוות לכך- רק היא תוכל להשיב על כך.
כן, אני חושבת שבני הזוג לקחו על עצמם סיכון, וההחלטה היתה בידם. הם כבר מזמן עברו את גיל 18.
דסי, אמא לגדולים, שמאד יקרים לה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|