27/5/2004 15:36
|
יונית
|
מאת:
|
כרגיל אנחנו רוצים לתפוס איזשהו צד
|
כותרת:
|
מחפשים אמת אחת, אבסולוטית, מה נכון לעשות המצב X ואם פעלו אחרת, סימן שהייתה כאן טעות/רשלנות/פגיעה/חצייה של גבולות.... ריבוי התגובות רק מוכיח כמה אפשר להסתכל על הארוע הזה מזויות ראייה רבות כ"כ. האמת היא שהחיים מאוד מורכבים.
הסיפור עורר בי כעס. קודם כל על אילנה, אח"כ על הסבתא המודאגת ושוב חליפות. ואז חשבתי איך הדאגה והחרדה קצת מטריפה ומורידה מהפסים ומעלה הרבה אמוציות ובתוכן כעס. ומתוך הבלאגן הזה, איך מחפסים לסדר אותו על ידי זה שמחליטים שצד מסויים הוא הוא הנכון. מה עם קצת חמלה על אנושיותם של בני אדם?
על אילנה שנלחצה, וניכנסה לחלומות הבלהה שלה מול הממסד הרפואי, על ההורים, שנכנסו למחול שדים שכולו האשמות והשמצות על זוג הילדים שהפך להורים, שכל הלחץ הזה אולי גרם להם להתבצר בעמדתם הראשונית, והוריד מהם את היכולת לבחור אולי אחרת ולשנות את דעתם, רק אולי.
האמת היא שהדברים מתקיימים בכפיפה אחת- הסבתא היא גם אוהבת ודואגת אבל גם איבדה פרופורציות ונכנסה לצייד מכשפות חמושה בכמה רופאים. ואילנה גם ניסתה להישאר נאמנה ליולדת ולהיות מקצועית, וגם דעתה הושפעה מהמתקפה (!?) ואולי ביקורת לגיטימית שהושמעה כנגדה.
מכל מקום נותרה אוירה מאוד לא טובה, אויר עכור. במקום לסלוח, לקבל את חולשותיהם של אחרים וחוסר הרואיותם, וגם, כן!, להתעסק בכמה נפלא שנולד יצור קטנטן ונפלא, עדיין טוחנים ולועסים את הסיפור הזה, הופכים אותו לטרגדיה, מחפסים אשמים והוכחות וצידוקים וטענות. נו, די כבר!
תאהבו, סתם תאהבו, בלי אגו, בלי להיות צודקים, תכירו בחולשות שלכם, ובכך שאף אחד לא יודע לצפות את העתיד, או לשכתב את ההיסטוריה. אמא/סבתא מודאגת יקרה. אם את קוראת את דבריי, עצתי לך שתעזבי את כל הכעס הזה. הוא מרעיל את נשמתך ומעכיר את יחסייך עם בנך וכלתך. אל תחפשי אישור על זה שאת אמא טובה. אני אומרת לך- את אמא טובה. ואנא הצדיקי את אמירתי לך במעשים. אנחנו כחודש מהלידה. אני בטוחה שהם יכולים להעזר באוכל טעים מעשה ידייך, בסידור ובכביסה, ובעזרה אוטנטית וחפה מכל אינטרס. יונית.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|