27/5/2004 15:43
|
ורד
|
מאת:
|
באיחור גיליתי את הדיון המרתק הזה
|
כותרת:
|
תחילה אומר שאני עם ד.פ ענת ולירון. בתור מי שגדלה אצל אימא שממרחק אלפי קילומטרים (שאין בינינו) מסוגלת לערבב לי את החיים, אני מבינה שרטוריקת אהבה לא תמיד מספיקה. הורים צריכים גם לכבד את הילדים שלהם, לא רק לאהוב אותם. בכלל הדיבור הזה הרגשי לא פעם משמש איצטלה לכל מיני דברים לא כל-כך יפים. אבל העיקר: בשם האהבה.
גם אימא שלי נורא אוהבת אותי. באמת. היא לא פעם מצהירה שאני הדבר היקר לה בעולם, ואני מאמינה לה. זה לא מונע ממנה לפגוע בי כמו שאף בנאדם לא מסוגל לפגוע בי. ואני לא מדברת על איזה משהו נתון לפרשנות. המכתבים שלה שאני שומרת במגירה שלי, הם מסמכים שמבהילים כל פסיכולוג. התעודה הכי רשמית שאני יכולה להציג להיותי נס פסיכולוגי. אז ראבאק, חרדות ואהבה (ד"ר ליאת, כתבת נקי ומדויק) זה לא מספיק. צריך גם לדעת לתת ספייס. ולא שזה קל. אני בטוחה שיהיה לי מאוד קשה, גם בלי מקרי המבחן שדסי כתבה עליהם. לא צריך להגיע לצוק כדי לדעת שקשה לא להתערב בחייהם של ילדינו. מספיק להגיע לארון בגדים שלהם.
עכשיו ברור שכשזה מדובר בלידה זה הרבה יותר מורכב. כמו שרבות כתבו כאן, רוב הסיכויים שזה לא היה קורה בבית חולים, כי משום מה כולם משוכנעים שזו הדרך הבטוחה ללדת. די ברור מדבריה של הסבתא שגם היא וסביבתה חושבים כך. הם ודאי חושבים שלידת בית זה מין לוקסוס אופנתי כזה, שאם הולך מהר וקל אז סבבה, אבל אם הולך כדרך הטבע (זאת אומרת לאט ומעייף) זה כבר מתאים לבית חולים. מתחת לכל הדיבורים פה יש חשדנות, שאילנה וכמוה ההורים החדשים, החליטו לקחת "סיכון". כי הרי אדם נורמלי לא יעשה כזה דבר. הצדדים מדברים פה בשפות שונות, שבתנאי השטח שנוצרו שם בין הצימר לאוטו (למה הרופא נשאר באוטו?) לא היה ניתן לגשר עליהן. הרי אילנה וההורים לא חושבים שנטלו סיכון, להפך, הם משוכנעים שהם מונעים סיכון. אבל זו כבר שאלה של חינוך שאותה לא פותרים בסמול טוק בין ציר לחץ אחד לשני.
מעבר לזה, אני יודעת משיחות עם דולות ומילדות שנוכחות אימא בילדה היא באמת דבר מסובך. לאימהות (כך גם העידה אימי שביקרה אותי בחדר הלידה) קשה מאוד לראות את בנותיהן סובלות מכאבים (כמו גם לבני הזוג), ובמקום להיות כוח מעודד הן לא פעם מערימות קשיים ויוצרות דמורליזציה. למרות כוונותיהן הטובות.
סבתא יקרה, אני מתארת לעצמי שלא קל לקרוא את מה שכתבו לך כאן. לא חסכו ממך. אבל הסיפור שלך ושל בנך וכלתו נגע לכולנו גם בגלל שרובנו עדיין מתמרנים ביחסים שלנו עם הורינו, וגם מפני שרובנו טרודים אפילו יותר במבחנים שמציבה לנו ההורות שלנו. התמונה שציירת היא פוסטר החוצות של איך שאני לא רוצה להיות, אבל נורא מפחדת שכזו אהיה. זה הרי מה שאני מכירה. אימהות = מעורבות = חרדה = התערבות. אני לא יודעת אם ממרומי הסבתאות שלך (מזל טוב) את עוד גמישה מספיק בכדי להשתנות. זהו אתגר לא פשוט גם להורה בן יומו, אבל נראה לי שהגיע הזמן לבנות כמה גדרות. לא משהו מבהיל כמו גדר ההפרדה. אבל כן משהו שמבחין בינך ובין ילדייך.
מאחלת לך ולי בהצלחה וכמו כולן מחכה לשמוע את עמדת ההורים.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|