 |
 |
|
| פורום | השבוע | אינדקס | אופנה | יוגה | גברים וצירים | היום שאחרי | הצילו צירים | תזונה | מאמרים | חדשות | ראשי |
| 30/10/2001 11:19 | רותי קרני הורוביץ | מאת: |
| על עושר, פינוק, אמהות והישרדות | כותרת: | |
|
ורד, ראשית, תודה על האזהרה המאזנת. אתמול, לאחר שכתבתי את הודעתי חשבתי לעצמי עד כמה שונים המאמרים המתורגמים של 'הארץ' מאלו של העיתונים היומיים הגדולים, ועד כמה משקף שוני זה את תמונת המצב הפנימית של הכותבים את תבנית נוף מולדתם. עד כמה מסוגלים הכותבים אי שם במחוזות הירק ובנחלים העמידים להגביה עוף אל מחוזות הרצון, וכמה כבד לנו, ההישרדותיים פה בלבנט, להתרומם. אכן, בסביבה הבלתי אפשרית שלנו, ההישרדותית, האכזרית, האוכלת יושביה - 'פינוק' היא מילת גנאי. אגב, אני חייבת לציין שאני מכוונת את הדברים במיוחד לאור מאבק פנימי שאני מוצאת עצמי מצויה בו בהזדמנויות שונות שאם 'נפסטר' אותו - מלשון פוסטר - הרי שהוא מייצג את שני הקטבים לכאורה, של עבודה קשה והקרבה מחד, אל מול קלילות ו'פינוק' מנגד. אם נפרק את מושג הפינוק לרכיבים אסוציאטיביים, נראה שהוא קרוב משפחה של מותרות, מוצרי טיפוח שמנסים להתהדר ביוקרה, חלומות ותעשיית החלומות, הוליווד, עושר, וכו'. אפילו הגב' ברבי מצטרפת מבחינתי למסיבת הקוקטייל. עם כל אלו, אנו נוהגים יחסי אהבה-שנאה. ממלאים את מכסס העבודה היומית שלנו, ולעת שהיא מתמלאת, אנו יושבים וצופים בפנטזיית פינוק זו או אחרת בטלוויזיה. כך, 'מותר' לנו הפינוק, כל עוד הוא נשמר בגבולות הברורים של בידור, חלום, מחוז אוטופי ובלתי מוגשם. מי שמרשים לעצמם להיות 'תובעים בפה' של סממניו של הפינוק, ודורשים הגשמה שלו ב'חיים האמיתיים' מוקעים מיד כ'מפונקים'. גם ידי אינן נקיות. למרות שאני מאמינה שהפינוק הוא כלי אדיר וסמן מצוין לכל הנאה, שבינינו מניעה את חיינו אם נרצה לחשוב כך ואם לאו, הרי שכשאני מוצאת עצמי בחברתה של 'ברבי' או איקונת פינוק כלשהי, הרי שבאופן האוטומטי ביותר נפתח סכר החשבונות, וצידוקים שונים ומשונים לפשרנויות אלו ואחרות בחיי שוטפים אל תוך הכרתי בשצף קצף. פינוק - כמו קיטש, הוא כלי עבודה מופשט ופוטוגני. פורנוגרפי במהותו. מזל גדול שהוא כאן, כדי לאפשר התבוננות במראה ההשתקפות הגרוטסקית לעתים של הנפש האנושית, ומשחקי ה'נדמה לי' הרועשים שלה. קראתי שהכותבת המפונקת של הספר, ושל זה הממוקד פמיניזם שקדם לו, היא גם חתיכה-פגזית רצינית. אז מה היא פותחת את הפה בכלל? שתגיד תודה ותשתוק (לפחות לא תציב לנו רפים כל-כך גבוהים, שרק מעצבנים). איזו חוצפה. אנשים פה עובדים לפרנסתם, שהידים ממש, וזותי עוד רוצה פופיק של ברבי. נעשה לה שמיכה או משהו, או שלפחות נלמד אותה מה עושים עם בקבוק קוקה-קולה, אליבא דה יז'י קושינסקי. חס וחלילה. יש לנו הזדמנות פז להעריץ, לתלות פוסטרים כמו בנעורים, ולנסות להידמות ולחלום. כל אחד לפי יכולתו לגעת באושר ולהאמין, ולהביט למרחק מעבר למדמנה המצחינה שייתכן שהרגליים מבוססות בה כרגע. תודה לאל על ההזדמנות. |
תוכן התגובה: | |
תגובות נוספות
| 28/10/2001 11:29 | הכתבה מרתקת... - אורלי_ו |  |
| 28/10/2001 13:34 | והנתיב: - טובה קראוזה - דיאטנית קלינית | |
| 28/10/2001 15:20 | בנות, אפרופו AMOZON - אורית | |
| 28/10/2001 15:21 | מצטרפת לאורלי, המאמר מעולה. תודה על ההמלצה ומקווה שהספר בשלבי תרגום (ל"ת) - רותי קרני הורוביץ | |
| 28/10/2001 17:04 | אורית-אבל אם מתארגנים ועושים קניה גדולה תשלמו הרבה כסף למכס ישראל! - - דנה | |
| 29/10/2001 08:30 | אני הזמנתי מאמאזון את הספר של פנלופי ליץ' - נטלי | |