אני חוזרת אליך לאחר יממה, כי עדיין אני מסתובבת סביב הזנב כדי למצוא מילים. בפיסגה שבה התקיימה שיחתנו האחרונה, האויר צלול באופן מיוחד. התרגלתי, אני מודה, למנת עשן אוטובוסים, וכשהאוויר כה צלול, נפל עלי פחד. מצד אחד, אני מרגישה שהיתה כאן תקשורת אמיתית, כזו שנדמה לי שאני מנופפת על דגל כבר שנים. אז זה בסך הכל אומר להתרגל ל"מהירות" החדשה הזו. מצד שני, כל היום ניקר בי החשש הפולני הקטן, לאן אנחנו ממשיכות מכאן. מימין תהום הבנאליזציה. תודה, תודה, מזל טוב ועוד איך היהים (היה-ברבים). משמאל, תהום השטחיות הפטרונית: כן כן, את חייבת להיות דולה (נדמה לי שזה לא העניין). וכהנה וכהנה אדמת ביצות
עכורות, נוחות, יומיומיות. כאלו שאינן מסוכנות לאיש, אלא משתפות פעולה עם קונספירציית הבינוניות - או שתחייך ותאחל יום נעים, או שתנודה כאויב העם. ואני מוצאת את עצמי מתחמקת מהקריאה שלך לאותנטיות בדיוק כמו שהתחמקתי פה ושם מיללות התינוק שלי. לא ממש, אבל מצאתי את כתפיי מתכנסות לכיוון הכתפיים מדי פעם, כשהבנתי איזה בוס חסר גבולות נחת עלי. לא עכשיו, מחר, כרגע חסר במלאי. משום שיש לקריאה הזו השלכות מרחיקות לכת. והנה אני או-טו-טו נופלת לבאר האזוטריה, שוות ערך אף היא לכל אחיותיה התהומות (אתנחתא קומית) וקוראת לך, ברגע של צלילות, לא ליפול למלכודת של אהה, אין לי ברירה אלא להיות דולה. יכול להיות שתהיי דולה מצויינת, במידה שיכול להיות שלא. אבל יש כאן מלכודת אפשרית, של התניה שאומרת אם עברתי חוויה כה גדולה - אז, חובה עלי לעשות כך וכך. אל תהיי קורבן להיסטוריה. עשית היסטוריה, אולי זו היתה החלטה שבדיעבד את אומרת שהיתה קלה כנוצה, ולא היה אפשר שתהיה אחרת, אך הההחלטה על הסבה מקצועית נראה לי מבין השורות, עוברת מתחום הקלות, אל ביצת הכובד. (למרות שאולי אני מדברת באויר). גם אני, אישית, השתמשתי בלידה כבמנוף להסבה מקצועית, אך גרפתי בדרך עוד שליש מקצוע נוסף, לא קשור (כלכל). בכל החלטה, אל תתני להיסטוריה לקחת ממך קורבן. אז מה אם היית ענקית עכשיו עם חברתך בלידה, וחלוצה אמיתית. ה"היסטוריה" רוצה לפתות אותך ולגרום לך "למות" לתוך אפשרות אחת.זכרי שאינך חייבת לה דבר.
|
תוכן התגובה:
|
