היינו בנופש בכרמל, והחלטנו לסעוד ב"וואלה" (voila) החיפאית הזכורה לנו לטוב מימי לימודינו, כשהיינו סטודנטים רווקים ומאושרים בראשית הכרותנו. טוב, האסוציאציות מהמסעדה נהרסו לתמיד.
כשהגענו ביקשנו לשבת באיזור מבודד כדי להפריע כמה שפחות לאחרים. איזה מזל. בר, שישן כל הדרך, התעורר משנתו ברגע שהתמקמנו בנוחות והתחיל לקטר. נתנו לו חתיכת לחמניה שהכינונו מראש, ואחרי מספר דקות, כשהוא סיים לפורר אותה ולפזר את הפירורים לכל עבר, הוא חזר לקטר. החלטתי להניק אותו בתקווה שיחזור לישון עד שהמנות יגיעו, וכך נתתי את ההזמנה תוך כדי הנקה. כשהמנות הגיעו כמובן שהוא היה ערני ומלא מרץ, את הטריק של הלחמניה כבר מיצינו ובשום פנים ואופן הוא לא הסכים לשבת בכיף בעגלה כשאנחנו אוכלים. לאחר שהוצאנו את כל הצעצועים מהתיק הצלחנו לעניין אותו במשהו כשהוא יושב בעגלה, ומיד התחלנו לאכול לפני שהאוכל יתקרר לגמרי. תוך שניות מעטות קולות ההתאמצות והריח שהתפשט באוויר הבהירו לנו שיש להחליף חיתול בדחיפות. השרותים במסעדה קטנטנים ואין שום אפשרות להחליף שם. גשם שוטף שיורד בחוץ מוציא מחשבון כל אפשרות לצאת לרכב ולהחליף שם. אז זנחנו את המנות המתקררות לאיטן על השולחן, ופתחנו במבצע משולב לסובב את העגלה כך שהוא יוסתר מיתר הסועדים, להחליף לו במהירות ולהפטר מהעדויות. כמובן שמהלחץ הסתבכתי עם האוברול שהלבשתי לו נגד הקור. בשלב הזה, כשאני לא מבינה איזה כפתור מתאים לאיזה, ואיך זה יכול להיות שהאוברול לא נסגר פתאום, גבישי קרח מצטברים על המנה שלי, זו היתה הזדמנות נדירה של בעלי לחלץ ממני הבטחה שלא עושים יותר ילדים. מזל שהוא לא ניצל את ההזדמנות. את שארית הארוחה בר בילה עלי, כשאני אוכלת ביד אחת ובשניה מנסה גם להחזיק אותו וגם למנוע ממנו להשחית את האביזרים שמסביבנו. באיזשהו שלב בעלי לקח אותו במנשא החוצה לגשם בנסיון להרדים אותו, וכדי שאוכל לאכול קצת. הם חזרו כשהוא ערני מתמיד (בר, לא בעלי שכבר היה מותש).
כולם נשמו לרווחה כשסיימנו את הארוחה, העמסנו את בר על העגלה והיינו בדרכנו החוצה. ואז המלצרית שעברה עם מגש בידיה מעדה על העגלה, הפילה את המגש, הכלי שהיה על המגש נשבר והרוטב שבתוכו התפזר על הריצפה.
לזכותם יאמר שהם היו מאד נחמדים, ואת ההתנצלויות שלנו פטרו ב"שטויות, העיקר שלא נפל עליו". טוב, הם בטח ראו לפי הטלפון שאנחנו לא מהאיזור למזלם.
|
תוכן התגובה:
|
