יום חמישי, חמישה ימים אחרי התל"מ, יורד לי סופסוף הפקק הרירי. זה מתחיל להיות הסוף של הריון כבד, ארוך, בצקתי, עם המון צירים מדומים מחודש שביעי והמון עייפות ובזמן האחרון הרבה לחצים בבטן התחתונה. אני כבר במעקב הריון עודף ומתה לסיים את זה. שואלת את הרופא שם מתי מזרזים ולמזלי (בחשיבה בדיעבד) הוא אומר שרק בסיום 42 שבועות מלאים. אני כבר הולכת מעט לעבודה, לא מסוגלת לגרור את עצמי למקום ההוא.
יום ראשון, שבוע אחרי התל"מ, אני שוב מתחילה את היום במוניטור. רואים קצת צירונים, בדיקת פתיחה מראה שיש התחלה של מחיקה, ואני מחליטה לוותר על נסיעה לעבודה. אני חוזרת הביתה, עושה לי פרנץ' טוסט שאני יודעת שהוא אחרון לשנתיים הקרובות, עושה מרק עוף ובעיקר – שרועה על הספה... בחצות אנחנו הולכים לישון.
ב- 2:50 אני מתעוררת לציר חד שמפלח את בטני, ברור לי שאני מתחילה תהליך של לידה. אני מתחילה להלחץ שזה נורא כואב, אנחנו מנסים לתזמן והצירים לא סדירים ומחליטים לנסוע לבי"ח.
מגיעים לשיבא ב- 4:00, עוברים את נוהל הקבלה הסטנדרטי, מיילדת מגעילה ביחסה אומרת לי לחכות לרופא. הוא בא, עושה אולטראסאונד ובדיקה ידנית ואומר שאולי יש פתיחה של ס"מ אחד. הצירים כואבים. הוא אומר לנו לטייל, שנבדק שוב בסביבות 7. איכשהו הזמן עובר, אני נבדקת שוב ב-7 בערך – התקדמות של חצי סנטימטר אולי. מייאש. הרופא כבר אומר שאין טעם שניסע הביתה (כי זה עוד יקח זמן) שלא נתקע בפקקים של הבוקר בדרך חזרה.
ב- 8 מבשרים לנו שאנחנו יכולים להיכנס לחדר לידה מתי שאנחנו רוצים. יש אולי 3-4 חדרים תפוסים... אני מנסה לדחות את המפגש עם חדר הלידה, ממשיכה להתמודד עם הצירים בהסתובבות ועל המיטה בחדר הקבלה. בינתיים גם מגיעים ההורים שלי ואח"כ גם ההורים שלו. ב- 12 אנחנו מקבלים חדר לידה, אני נכנסת לעשות חוקן ולהתקלח. המיילדת שהעבירה לנו את קורס ההכנה ללידה (שעשינו שם) מבקרת אותי (רק כי היתה בסביבה) ושואלת אותי מתי אני רוצה אפידורל. אני די מופתעת, אומרת לה – בסביבות פתיחה של 4 ס"מ כמו שהמלצת בקורס... קשה לי עם הצירים, קשה לי להסתובב במסדרון מול פרצופיהם הסובלים של כל ההורים (שלי ושלו). ב- 15:30 בדיקה נוספת חוזרת, הגעתי לפתיחה של 4 ס"מ. קוראים למרדים, ואני מקבלת את הזריקה המיוחלת. זרם חשמלי בגוף והאיזור התחתון שלי משותק. את הציר הבא אני כבר לא מרגישה, אני נרגעת אבל לא מצליחה לישון.
בשעות הקרובות תוקפים אותי גירודים ורעידות (בעיקר באיזור החזה), זוג הרופאים שנכנסים לביקורת מורים למיילדות להגביר את הפיטוצין כל פעם, הן מגבירות אבל פחות מהנדרש. באיזשהו שלב נכנסת הרופאה עם דוקרן, אני בטוחה שזה קטטר לשתן. מהפרצוף המופתע של המיילדת שבאה אח"כ ושאלה אם נתתי שתן, אני מבינה שהיא פקעה לי את מי השפיר.
בסביבות 20:00-21:00 מבשרים לי שאני אוטוטו בפתיחה מלאה, ואני מתחילה להרגיש לחץ. עוזבים אותי ואת י' להתמודד, בלי מושג אם הגיע הזמן ללחוץ או לא. אנחנו כל הזמן קוראים למיילדת, אבל היא לא ממש מגיעה. התחושה היא שאנחנו מפריעים לה.
ב-23:00 י' רואה את המיילדת שלי אורזת חפציה והולכת בלי אפילו לאחל לי בהצלחה. מגיעה מיילדת נמרצת, מציצה ואומרת שהגיע הזמן לסיים את זה. אם אנחנו זוכרים נכון, אחראית חדר לידה (דורית?) נושפת בעורפה לראות איך היא מתמודדת. כן, נפלתי על מיילדת חסרת נסיון. אני לוחצת וצועקת, מרגישה ולא מרגישה בגלל האפידורל, אמא שלי ואמא שלו עומדות מאחורי דלת חדר הלידה ובוכות... היא חותכת אותי (אפילו עיסוי לא עשינו כהכנה), שולפת את ע' וחותכת מיד את חבל הטבור, לא מציעה בכלל את הכבוד לי'. [שבוע אחרי זה, בביקור אצל רופא ילדים הוא מבשר לי שעצם הבריח שלה שבורה. לא, לא ידענו. משיחות שערכנו עם אנשי מקצוע זה כנראה נובע מחוסר הנסיון של המיילדת..].
ע' נולדה ב- 3/12/2001, 3.485 קילו, כהת שער להפתעתו של אביה, מקסימה. היא מיד נלקחת, נעטפת ומוחזרת לי. אין לי מושג איך להתחיל להניק אותה אז אני מוותרת ורק מחזיקה אותה, אין לי מושג מה אני עושה איתה.
אחרי זמן מה היא נלקחת בליווי י' למחלקת מעבר יונקים לשלל הפרוצדורות השגרתיות. אני נשארת לתפירה ומרגישה כל תפר בבשרי. כמו כן, מאחר והתחיל לעלות לי החום בלידה (אפידורל, סטרס, הרבה ידיים), מחובר לה סד והיא מקבלת אנטיביוטיקה לוריד.
בבוקר שאחרי אני מתייצבת להדרכת הנקה, ולא זוכה להרבה יחס. אני נותנת לה בקבוק כל היממה הראשונה לחייה. יום אחרי מבקרות אותי אחיותי, אני מחזיקה אותה והן אומרות לי – את לא רואה שהיא מחפשת... מאז היא חוברה ל- 20 חודש עד גמילה מהכיוון שלה... (עם לא מעט קשיים, בעיקר בהתחלה בגלל ההדרכה הלקויה שקיבלתי בבי"ח, אבל תקופה ארוכה וטובה...). הפוסטפארטום שלי קשה, בעיקר בגלל תחושת אובדן החירות האישית שלי. אבל זה עובר, לאט לאט, אבל עובר. והיא באמת מקסימה, נבונה, חברותית נורא. מדהימה קטנה...
|
תוכן התגובה:
|
